פרה קדושה, פרה משוגעת

None

קאט דה בולשיט: גיוס בני ישיבות לא יקרה פה, לעולם. 70 שנה אחרי הקמת המדינה, ייסוד צה"ל ומתן הפטור ההיסטורי, ומשהו כמו 50 שנה של התכתשויות משפטיות שמובילות אל גראונד זירו – זה די והותר זמן כדי להפנים את האמת הזו. אלא שהציבור הישראלי מסרב להתפכח וממשיך להאמין להבטחות, לפנטז על "כל העם צבא", כמו אגדה רומנטית שתסתיים בהפי־אנד, כמו ג'אנקי שמכור לעוד מנה של "שוויון בנטל". או כמאמר ספר משלי: "ככלב שב על קיאו – כסיל שונה באיוולתו".

 

וזה וואחד מצעד איוולת: דיונים אינסופייים, ועדות הכנסת, הפגנות, מחאת הפראיירים, כיכר השבת, כיכר רבין, תוכניות רדיו, תוכניות טלוויזיה, יש עתיד, אין עתיד, "אמנת גביזון־מידן", "חוק טל", "ועדת פלסנר", "ועדת פרי", "הפורום לשוויון", סנקציות פליליות, חוק־עוקף־בג"ץ, חוק־עוקף־לעוקף, פסקת התגברות, טוסטר משולשים, הסטטוס־קוו, תורתם־אומנותם, בין־דם־לדם, דם־דם־הופה.

 

וכל הריטואל המתיש הזה, אנרגיה עצומה שמושלכת לריק, כמו טורבינות רוח אימתניות על כוכב מאדים, מתנקז לבסוף אל בג"ץ. הו, הבג"ץ הזה, שמתפקד ככליא ברק, בור ספיגה לזעם ולתסכול הממושך. ובג"ץ נותן את הקטע שלו: "חוכא ואטלולא", הוא אומר כי מה כבר אפשר להגיד, ומחכך, מאטלל ומגלגל את סיזיפוס והסלע אל תחתית הגבעה. לעוד סיבוב.

 

על הדרך נשכחו שאלות היסוד. למשל: האם יש ערך בעצם קיומה של קהילת לומדי תורה (אנחנו סבורים שכן), ובאיזה היקף? למשל: האם צה"ל בכלל ערוך לקלוט גיוס חרדים המוני? אפס כי כולם עסוקים בניפוח אוויר חם ובהמשך הבלוף, המתחוור גם מהניסוי הכושל האחרון ב"גיוס החרדים", הטקטיקה המוסכמת של משיכת זמן, עד שהכלב ימות או שהפריץ ימות או שהמשיח יבוא. וההתנגדות היא כבר לא רק של החרדים, אלה גם ישיבות ההסדר שעלו על הכוונת של בג"ץ. הצחקתם: זה הם שרגילים לשים את בג"ץ על הכוונת שלהם.

 

דומה שהגיעה השעה למחוק את הסיסמה הזו, "כל העם צבא". לא יקרה. מספר הלא־משרתים תכף עובר את המחצית, ואם מוסיפים את הפטורות מטעמי דת, חיילי צה"ל באים מקרבו של מיעוט הולך ומצטמק. ואין "כל העם". יש פה קבוצה של אנשים, שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא ריצה למקלטים יחד, בזמן אזעקת האמת.

 

ויש צדק פואטי מריר מאוד בהנצחת עקרון חוסר השוויון במדינת ישראל. כי זו מדינה שחרתה על דגלה את חוסר השוויון: בין יהודים ולא־יהודים, גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים, מרכז ופריפריה, סטרייטים ולהט"ב, בריאים ונכים. אך טבעי הוא שהמחלה הזו תפגע לבסוף – בעצם היה ככה מהתחלה – בלב החילוני ובצה"ל שלנו, הסמל ל"כור ההיתוך" הכושל, ממנו כולם יצאו עם כוויות. צה"ל, פרה קדושה שהפכה לפרה משוגעת.

 

ומילה אחת טובה למנהיגי הציבור החרדי, בעיקר. להעריץ אותם. עשרות שנים הם מצילים את חיי ילדיהם. כי לשרת בצבא זה חרא. לא "להיות פראייר" – פראייר זה כשעוקצים אותך במוסך. לשרת בצבא זה חרא, שנתיים או שלוש מהשנים הכי יפות, ועוד המון שנים במילואים, ולהיות קרבי זה הכי חרא, הכי כבוד אבל גם הכי חרא. כי אתה יכול להיפצע או למות, מה יש ללכת סחור־סחור? ולמות, בטח צעיר – זה לא טוב. אז באמת, להעריץ את המנהיגות החרדית. תדע כל אם עברייה, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד.

 

תינוקות שנשבו

 

אלוהים מרחם על ילדי הגן. פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל תלמידי החינוך הממלכתי־דתי לא ירחם עוד. תראו את היומן הפופולרי והמסובסד שמחלקים לתלמידי יסודי. "חמד של יומן", קוראים לו. במרכזו: סיפורי קומיקס חמודים לכל מצוות התורה. הסטטוס היומי לגיל הרך. למשל, דין "אשת יפת תואר": מה קורה כאשר לוחם יהודי, בעת מלחמה, חושק באישה שבויה. סיטואציה קיצונית להחריד מימי קדמת דנא, המתוארת בחמישה פסוקים (דברים כ"א, י' ואילך). הרזולוציה הכי חריפה של מלחמה: גבר כובש אלים מבקש לאנוס אישה קורבן. אז למה לא להפוך את זה למשחק ילדים? אח ואחות, הוא במדי צה"ל וכומתת תכלת (מה חטאו התותחנים?), והפעוטה עוד מוסיפה טקסט, שלא בא זכרו מדאורייתא: "כדאי לך, אני מה זה יפה!" שנאמר במקורותינו: המתלוננת הביאה את זה על עצמה.

 

הדבר הזה דפוק וחולה בכל כך הרבה מובנים, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. ממש קוקטייל פירות טרופיים של כל סטייה ועיוות אפשריים: כליאת ואונס נשים, מיליטריזם מופרע, גזענות בוטה, ילדה־שטן־פתיינית, והכל בניחוח עסיסי של גילוי עריות בין קטינים. מתלוננים על הדתה בחינוך הממלכתי? תראו מה קורה בקייטנות של החמ"ד! לא הדתה, המתה: של מוסר, אנושיות, שפיות, היחס לאחר, לגוף, לשכל הישר, לטעם הטוב. חורבן הילדות. ולא מדובר בחריג בודד שהתפלק, אותו תירוץ קבוע על "עשב שוטה". דפדפו למשל לתיאורי "טומאות הגוף השגרתיות", בוקר טוב זיבה, בוקר אור צרעת. בעצם, אל תעשו את זה לעצמכם, ובעיקר להן. ככה מנציחים שנאת־עצמי לדורות.

 

היומן הזה, הזוכה להצלחה ותפוצה רבה, ועליו חתומים יותר מדי אנשים רציניים, מעיד על ליקוי מאורות טוטלי. איך מאכל כל כך רע מאכיל מוחות של ילדים נטולי יכולת הגנה. ולא מדובר בקוריוז היסטוריה אזוטרית. לימוד יומיומי של כל מצווה ומצווה בא ליצור תשתית למדינת הלכה והתנגדות לחוק האזרחי. הוא מונגש ליומיום בצבעים בהירים, יש בו חלקים מעשיים (כך נזהה עוף טמא במעופו), גם לעתיד־לבוא (השבת הר הבית וכינון בית המקדש), כדי לנרמל את המוסר ההלכתי. זה לא שמישהו יתחיל ממחר לאנוס שבויה יפת תואר. אבל כן מטמיעים, בגיל הרך, תפיסות מעוותות להחריד של מגדר, גזע, כוח, והיהדות עצמה.

 

יגיד מי שיגיד: מה אכפת מהחינוך הממלכתי־דתי? זהו, שאכפת. זו החממה ממנה בוקעת השדרה המרכזית של המנהיגות בישראל. מכאן צומחות למשל בנות השירות הלאומי ואנשי חינוך רבים המגיעים אל בית הספר שלכם. "חמד של יומן" הוא עוד צלצול השכמה ליהדות החילונית, שחייבת לחזור אל מקומה בתור המבוגר האחראי – ליהדות, שיוצא לה שם רע ומופרע. ולתינוקות שלהם. תינוקות שנשבו.

 

(ארון הספרים)

 

"הייתה תקופה, אחרי מלחמת ששת הימים, ואת זה אתם לא זוכרים כי הייתם צעירים מדי, שהחתולים התגייסו לצה"ל. החתול הראשי פשוט התבאס שאת כל המיעוטים מגייסים בתור גששים ורק אל החתולים לא מתייחסים כאל מיעוט בעל זכויות. אז הוא הלך למנכ"ל הצבא והציע את החתולים בתור שומרים, בזכות שהעיניים שלהם נוצצות בלילה. אמרו לו: על מה תשמרו? אמר החתול הראשי: על השמנת, אלא מה. איפה ההשכלה שלכם?

 

"וזהו. זה מה שקרה בצה"ל עד אמצע שנות השבעים. החתולים שמרו על השמנת והמצרים עברו את תעלת סואץ" (יוסף אל־דרור, "השער", 2011).

 

 

yehuda.nuriel@gmail.com