ביולי 1998, בעודו נשוי, החל הגבר לנהל מערכת יחסים עם מי שלימים תהיה בת זוגו עד מותו. כשנה לאחר מכן (1999), הוא חתם על הסכם גירושים שבמסגרתו התחייב להעביר לאשתו 2,500 שקל מקצבת הפנסיה שלו מדי חודש. אלא שבמשך 11 שנים השניים נחשבו פרודים, והתגרשו פורמלית רק ב-2010, לאחר שחתמו על הסכם גירושין מתוקן.
בהסכם החדש נקבע שהוא יעביר לגרושתו את הסכומים שלא שילם לה מקצבתו עד יוני 2009, וכן הוא ויתר על חלקו בשכירות שיקבלו עבור הדירה שבבעלותם המשותפת. כל זאת בתמורה לביטול הסכם הגירושים הראשון ולכך שלא תתנגד כשבת זוגו הנוכחית תבקש להכיר בה כידועה בציבור שלו.
באפריל 2015, כשלושה חודשים לאחר שהלך לעולמו, פנתה בת הזוג לבית הדין בתביעה להורות לקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, וכן לגרושת המנוח, להכיר בה כידועה בציבור שלו, על מנת שתוכל לקבל את הכספים המיועדים ל"אלמנת פנסיונר".
לטענתה היא זכאית לקבל את הכספים מאחר שהייתה בת זוגו של המנוח כבר מהחודש הראשון שבו היה זכאי לפנסיה. לדבריה, המנוח נפטר כשבועיים לפני שהחוק המורה על חלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג פרודים נכנס לתוקפו, ומשכך גרושתו אינה זכאית לכספים.
אלא שהגרושה התעקשה שהחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני חל במקרה זה, אף שנכנס לתוקפו לאחר מותו. בנוסף, היא ציינה שהסכם הגירושים מ-2010 לא שינה את זכותה לקבל את קצבת השארים הקיימת בקרן.
אולם השופט אורן שגב דחה אותה והתמקד בפסק דינו בהגדרת המונח "אלמנת פנסיונר" ובשאלה אם החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג פרודים חל במקרה זה.
נקבע כי בת זוגו של המנוח נחשבת לאלמנתו מאחר שהתגוררה עמו במשך יותר משנתיים רצופות טרם פטירתו. כמו כן, מאחר שבמועד מותו החוק האמור לא היה בתוקף, נקבע שהוא לא חל על מקרה זה ולא ניתן להחילו אחורנית.
לפיכך, התביעה התקבלה ובת זוגו של המנוח הוכרה כידועה בציבור ונקבע כי היא זכאית לקבל את הכספים המגיעים ל"אלמנתו" במסגרת הפנסיה שלו, ובהתאם לקבוע בתקנון קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות.