בני הזוג התחתנו במאי 2015. לבעל היו אלה נישואים שלישיים ולאישה נישואים שניים. שלושה חודשים בלבד לאחר מכן הגיש הבעל תביעת גירושים וטען שהם "לא מתאימים ולא מסתדרים". הוא הסביר שהאישה גידלה כלב ורוב המריבות ביניהם התנהלו סביבו. למשל, בליל שבת אחד ירד הבן שלה עם הכלב במקום להשתתף בארוחה, מה גם שהיא עצמה אמרה לו שהיא מעדיפה את הכלב על פניו. הוא הוסיף שהאישה עישנה בשבת למורת רוחו.
האישה מצדה ביקשה שלום בית. היא הודתה שהיו מריבות בנושא הכלב אך ציינה שהבעל ידע על כך עוד לפני הנישואים. עם זאת, לדבריה, היא ויתרה על הכלב ומסרה אותו למען שלום בית אף שהייתה קשורה אליו נפשית. בקשר לעישון בשבת טענה האישה שמדובר במעידה חד פעמית שהתרחשה בעקבות המשבר שאליו נקלעה לאחר מסירת הכלב. מאז, לדבריה, חזרה בתשובה ואינה מעשנת יותר בשבת.
בהמלצת בית הדין ניסו הצדדים לחיות יחד תקופה נוספת אך הדבר לא צלח. בשלב זה ביקשה האישה להתגרש ולקבל את כתובתה בסך 101 אלף שקל. היא טענה שבעלה בגד בה עם אחרות, הפקיר אותה וביקש לנצל אותה כלכלית.
הבעל מצדו סירב לשלם את הכתובה וציין שאין לו "אפילו שקל". הוא הכחיש שבגד בה והדגיש שלא אהב את אשתו כשהתחתנו ונישא לה רק מפני שאחרים אמרו לו ש"האהבה תבוא". הוא הוסיף שאשתו לא יכולה להביא ילדים נוספים לעולם והיא לא גילתה לו זאת לפני החתונה. האישה הכחישה את הדברים והציגה אישור רפואי המוכיח שהיא פורייה.
בנקודה זו הסכימו הצדדים להתגרש והסמיכו את בית הדין להכריע בעניין הכתובה. הרב יצחק רפפורט הזכיר שתכלית הכתובה היא למנוע מצב שבו "תהיה האישה קלה בעיני בעלה לגרשה".
לדבריו, הבעל לא הוכיח עילה כלשהי לשלילת הכתובה מאשתו, מה גם שאישה המחללת שבת אינה מפסידה את כתובתה, בפרט כשמדובר במעידה חד פעמית.
הדיין הוסיף שטענות הבעל בנוגע לעקרות אשתו הן "הוצאת שם רע" והדברים נסתרו במפורש. הוא הזכיר את דברי הרמב"ם במורה נבוכים בגנות בעל שרוצה לשלול מאשתו את כתובתה בטענות שקר וציין שניסיון להתחמק מהתשלום בטענות שווא מהווה בעושק.
בסופו של דבר קבע הדיין שהבעל חייב לשלם לאישה את מלוא הכתובה בסך 101 אלף שקל. אב בית הדין הרב מאיר פרימן והרב מאיר קאהן הצטרפו לפסק הדין.