ועיניתם את נפשותיכם

רגע לפני הצום, סופרים ומשוררים כותבים על הדבר האחד שהיו שמחים להתנזר ממנו, להתנקות, להיגמל, לפחות עד יום כיפור הבא

 

חיים באר לא יכול להפסיק לאגור ספרים

נולדתי בבית שלא היו בו ספרים. אבי הגיע לארץ כמעט בחוסר כל. אשתו הראשונה הביאה איתה מרוסיה ספרים ברוסית, וכשהוריי התחתנו, כחלק מהטיהור הגדול, זרקה אמי את כל הספרים של צרתה המנוחה. היא עצמה הייתה אחרי גירושיה מבעלה הראשון, וכשברחה מהבית השאירה מאחור כמעט כל מה שהיה לה, מלבד מילון עברי־אנגלי ומחזור לימים הנוראים. היינו עניים מאוד. אפילו את ספרי התנ"ך היה אבי מבקש עבורי משמש בית הכנסת בהשאלה.

 

כשמצבם הכלכלי של הוריי השתפר במעט, עם הכסף הראשון לא קנו מקרר ולא כיריים, אלא ספרים לילד. 'הירדן' של נלסון גליק, 'פרשיות מאגדות התנאים' של עזרא ציון מלמד, 'אגדות ארץ ישראל' של זאב וילנאי ועוד. אמי הזמינה לי חותמת - "מספרי חיים רכלבסקי, גאולה 12 ירושלים" - ואני ישבתי והחתמתי ספר אחר ספר. מאז התחלתי לקנות ספרים - ולא הפסקתי. עם השנים המצב הידרדר עד כדי כך שיש לי דירה שלמה, נוספת לביתי, שמלאה בספרים. זו אינה דירת ניאופים, אין בה חדר שינה, אלא 25,000 ספרים, אולי יותר, המפוזרים במטבח, במקלחת, בכל מקום.

 

כשאני חושב על מותי, עצוב לי לא על הסתלקותי מן העולם, אלא על ילדיי שיצטרכו לטפל בכל זה. לכן, אחת ההחלטות שקיבלתי כשמלאו לי 65, הייתה שאני לא קונה יותר ספרים. ואף על פי כן, לא חולף יום שבו איני קונה ספרים. את חופשותיי אני מעדיף לעשות באנגליה, כי שם מוכרים ספרים בשפה שאני קורא. ההחמצה האחרונה שלי הייתה בטיול לספרד. ספר שרציתי לקנות, על הנזיר שתירגם את התנ"ך, נשאר על המדף במונטסראט - וכל הנסיעה חשתי מועקה כמי שהפקיר פצוע בשדה הקרב וחשבתי איך אחזור למונטסראט ואציל אותו. זה לא לקח הרבה זמן. בלילה ללא שינה נכנסתי לאחד האתרים כדי לחפש את הספר, וכשמצאתי אותו הכנסתי מיד יד לארנק והוצאתי את כרטיס האשראי כדי לקנות ב־24 יורו ספר בקטלנית שלעולם לא אקרא.

 

בנימין תמוז, שלקה באותה הרעה, נתקף מפעם לפעם "בצורך להיטהר", כפי שהיה אומר, והיה מוכר את ספריו לחנות הספרים רובינזון - ולאט־לאט קונה אותם בחזרה. היו ספרים שרכש שלוש פעמים. נו, וזה לא יצר הרע? תשוקה מינית לפחות גוועת בסוף, אבל מהתמכרות לספרים כנראה אין מוצא.

 

 

 

ענת עינהר מתה להיפטר מהסמארטפון

לפני כמה שנים הייתי מיודדת עם אישה יוצאת דופן, אחת שבכל מקום תיחשב לפריק, אף שהייתה חכמה וכריזמטית מאוד, ועשתה כמה דברים שרוב האנשים לא יעזו לעשותם, כמו למשל החלפת הפין בפות. השתדלתי להושיט לה עזרה בכל פעם ששקעה לאיזה אבדון חדש, כי כזאת היא הייתה - אישה של פסגות רגעיות ואובדנות אינסופיים. אבל לא תמיד הייתה לי הסבלנות הנדרשת, וגרוע מזה - לא היו לי יותר מדי נקיפות מצפון בעניין. ממילא האישה ההיא תמיד ידעה לשריין לעצמה נפש טובה יותר מהקודמת שנטשה אותה; היה ברור לי שמישהו אחר יעשה את העבודה השחורה.

 

לכן הפסקתי לענות לה כשהתחילה להתקשר חמש, עשר, עשרים פעמים ביום מהמחלקה הסגורה ששהתה בה. "מה את רוצה", אמר לי חבר אחד, "קחי בנאדם, שימי לו טלפון ביד, והוא לא יפסיק ללחוץ על הכפתור". צחקתי אז. נכון - יש למשוגעת הזאת טלפון ביד. מה עוד אפשר לעשות בו מלבד לדפוק במקשיו שוב ושוב, כמו פעוט על צעצוע של טייני לאב, כמו חולה או־סי־די על כפתורים במעלית, כמו מכור מהתחת על קראק פייפ?

 

זה היה טלפון נוקיה ישן, כי אני מדברת על זמן די ישן. אותו נוקיה קטן עם אנטנה זקורה שעבר בידיים של כולנו היה, מסתבר, רק הברווזון המכוער. פרט לכמה היפסטרים ותמהונים שעדיין מתעקשים עליו, עכשיו כולנו אוחזים בהתגלמות הברבור שלו - סמארטפון שכינס לתוכו הכל כמדומה, החל מפנס כיס אלמנטרי וכלה בחבר חתרן מטהרן. משהו הפך בי פראי וגרוי מאז שיש לי סמארטפון ביד. כמו ניאנדרתל חמום מוח שמחפש משהו לשפד בו את החנית שבידו, אני שבה וחוזרת אל המכשיר החלקלק, תוהה: מה אעשה איתו עכשיו? אני חולפת בעצבנות בין אפליקציה לאפליקציה, סוקרת את שמות חבריי, מעיינת בהודעות שפג תוקפן, מבקשת את שמי בגוגל, בפייסבוק, באינסטגרם, במסנג'ר, בווטסאפ, מרוב ייאוש מכוונת אל עצמי את העדשה, מעלה על פניי מבט מגרה ומצלמת את בבואתי, ואז מניחה בשאט נפש את המכשיר המלוהט ומבטיחה בהן צדק: עכשיו לא אגע בך לפחות חצי שעה.

 

אני מרחיקה אותו מעליי, משקיטה את צפצופיו, הופכת אותו על פניו, טומנת אותו מתחת לשמיכה. מתרחקת ממנו בזהירות, כמעט על קצות האצבעות, כאילו נטשתי מאחורי גבי תינוק מנומנם ותובעני. הזמן אמנם עובר - חלול מעט, מתפזר הנה והנה, קפריזי וזמני - ותחושת הימנעות מעונה מנקרת בי בלי הרף. ההערה הסרקסטית ההיא של החבר תוקפת אותי אז כמו דאחקה ים־תיכונית שהתגלגלה לקללה גותית. הנה כי כן, גם אני כלואה עכשיו במחלקה סגורה בגודל של מעטפה מקופלת, ולא אל העולם החיצון אני מתקשרת משם, אלא אל תוך תוכם של חדרי המחלקה. אני בנאדם עם טלפון מתקתק ביד.

 

 

אגי משעול לא מצליחה להפסיק לעשן

כשהמנחה הטיל לחלל החדר את השאלה "מה סיגריה נותנת לכם", אפשר היה לנחש לפי האינטונציה שאחרי שתיקה רטורית ממושכת התשובה תהיה 'היא לא נותנת לכם כלום'. אבל בשקט הסמיך שהשתרר אפשר היה כמעט לשמוע את קקופוניית הקולות הפנימיים שהתגוננו, התנגדו, הטילו ספק, קינטרו, אם כי הושתקו בלב מי שישבו שם חפויי ראש, רשומים לסדנת הגמילה מעישון.

 

והתעורר איזה דחף מרדני לקום ולצטט את הבית האחרון משירה הידוע של שימבורסקה שבו היא מנסה לענות על השאלה מדוע היא אוהבת שירה: "לֹא אַחַת נִתֶּנֶת לְכָךְ תְּשוּבָה רְעוּעָה וַאֲנִי אֵינֶנִי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בְּזֶה כִּבְמַעֲקֶה גוֹאֵל", ולומר שגם אני אינני יודעת ואינני יודעת מה סיגריה נותנת לי, ולמרות היותה משענת קנה מצוץ, שעליה אני נשענת בשעת מבוכה, תסכול, שיחת טלפון טעונה, והיא תחנת הריענון שלי בכביש שש של הזמן, הסימנייה שלי בחלל, איזה 'עד כאן' ו'מכאן', היא זאת שמארגנת איזה מבנה, גם אם דמיוני, ב'הכל זורם' ההרקליטי כדי לא לשייט בפה פעור ובידיים פרושות ממעש במרחב המאיים שאין בו אחיזה. זה מה שהתחשק לי לענות לו ולכל היושבים בחדר שבוודאי יהנהנו בהסכמה.

 

אבל מכל התשובות שהתרוצצו בי, חלקן ישירות ובוטות, אחרות, כדי לשכנע את המשוררת שבי, התקשטו בדימויים כדי להזכיר את הקשר הבל יינתק בין כתיבה לעישון, מכולן בלטה שאלת השאלות, האם אצליח לכתוב בלי לעשן, בלי הטקס הפגאני שאותו אני מקיימת כבר שנים: להתיישב עם קפה, סיגריה, מחברת ועט, כשאני רכונה, שעונה על דיו, כשמתחילות העיניים להזדגג, נבהות באלכסון אל השלישית, אל הנקודה הקיקלופית, הטוטפית, כשנפרם פתאום הרוכסן של המרפס, שפירושו אני כאן, בתדר המוכר, בתחנת המוצא והקרונות רתומים אלה לאלה לקראת המסע אל הנעלם.

 

האם אצליח להתכנס לחלל הפרטי המוגן ללא קירות העשן השקופים המפרידים ביני לבין העולם? ואיך אתחיל ללא שריקת פתיחה, בלי השאיפה הראשונה, המכה הזאת בגרון והערפול המיטיב כשאני נדמית לקטר הנושף את העשן וצופר את השורה הראשונה משירו של אמיר גלבוע: "מוּרְגֶשֶת תְּכוּנָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, זֶה מַתְחִיל לָזוּז". מאיפה אזוז, לאן אתכנס ללא שחרית מנחה ומעריב, ללא מואזין, ללא שטיח תפילה, ללא כרית המדיטציה, וכשאלגום את פניי מהספל ואגיע לתחתית, איך אוכל לפשר ביני שהחליטה להפסיק לעשן לבין המשוררת החרדה שבי החוששת משינויים ומזכירה לי שאנחנו תלויות זו בזו אני והיא, המצטטת לי את הבית האחרון משירי 'שפת אם', שבו אני כותבת לאמא שלי: ..."אַחֲרֵי זֶה הִתְכַּוַּצְתְּ לַאֲגוּדָל, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ מָצַצְתִּי מַחַק, שֶׁל עִפָּרוֹן, עַד שֶׁהָפַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב, שִׁירָה, שֶׁחָזְרָה לִהְיוֹת לִי, אֵם" ושואלת אותי ממה אינק עכשיו, ולמה החלטתי לנתק את החיבורים בין כל היניקות: השד, האגודל, העיפרון, הסיגריה, המוזה, היקום, למה החלטתי פתאום לגמול אותה מהכי קרוב שהיא יכולה להגיע לאש.

 

"אז מה הסיגריה נותנת לכם?" העיר אותי המנחה בתוכחה מחודשת עם השאלה שלו. למרות שהשתדלתי להתעלם מכל האידך גיסות ולזרום עם הגישה החדשה שלפיה ההתנגדויות המציפות אותי כעת אינן אלא גלים גבוהים שאם אצליח, עם הגב אליהם, להגיע אל העומק הרגוע, אוכל בסוף לשחות בהנאה, ולמרות שידעתי שבעוד רגע אדקלם במקהלה עם כולם את התשובה "היא לא נותנת לי כלום", ואולי גם אשתכנע לפרק זמן, ידעתי שאינני בשלה עדיין להשלים עם פרידות ולכן בסוף הן ינצחו אותי, המשוררת והסיגריה.

 

 

איימן סיכסק מסרב להתנזר מאהבת גברים

הייתי בן 14 כשהתאהבתי לראשונה בגבר. ישבנו יחד באותו הספסל בכיתה, והייתי מקדים להגיע לשיעורים כדי להספיק להגיד לו בוקר טוב. הוא היה מחייך אליי, והבטן שלי הייתה מתפקעת מבפנים כמו אבטיח שנבצע. האם יש אירועים בחיים שדומים בהשלכותיהם להתאהבות הראשונה? זהו קץ הבתולין של הנפש, היום שבו הלב שלך מחליט שהוא לא שייך רק לך. אבל 14 שנה הספיקו לי כדי לדעת היטב שההתאהבות הזו אסורה. האם הייתה זו הדת? הפחד מענישה אלוהית? או אולי מפני הילדים האחרים, מהמילה "קוקסינל" שרדפה אחריי במסדרונות כמו יתוש?

 

אין לדעת מתי ואיך מתרחשת ההפנמה של ה"אסור". כמו שפת האם, גם האיסורים נטמעים בשלב מוקדם, בלי שתהיה לנו היכולת לאתר מתי בדיוק למדנו אותם. מכל מקום ידעתי שאני חייב למנוע את עצמי ממנו, ואת האהבה הזו מלבוא לידי ביטוי. הפנמתי את הלעג כלפי הומואים כמו שאנחנו מפנימים את מה שאומרים לנו בבית הספר על המראה שלנו, כמו את המבוכה והכעס של החצ'קון הגדול על המצח לפני מסיבת הסיום. את כל המכות הקטנות האלה אנחנו סוחבים הלאה, כמו דו"ח חניה ישן מקופל בארנק, למערכת היחסים הראשונה שלנו, לציפיות שלנו ממנה וממי שאוהב אותנו.

 

ככל שהשנים חולפות, האיסורים משנים פנים ומשתכללים. אסור לך כי הוא לא פנוי, כי הוא לא מתאים לך, כי הוא עדיין בארון, כי הוא יעשה לך רע. אסור לך כי הוא סטרייט, כי הוא לא בנוי למערכת יחסים. אסור לך כי הוא יהודי. אבל כל אלה הם רק הד של האיסור הקדמון, הנוכח־תמיד: אסור לך כי הוא גבר, וגם אתה. בשלב כלשהו, היה נדמה לי שחציתי את האיסור, שאני צוחק בפניה של ההימנעות, אבל היא זו ששוב ושוב מנצחת אותי. כי איבדתי את היכולת לאהוב את מה שלא אסור, ועכשיו אני רץ אליו כמו ילד אחרי בלון, שולח ידיים באוויר כדי לאחוז בזנב של כל אהבה בלתי אפשרית, קלושה ובלתי מתחייבת.

 

כך מביס אותי האיסור גם בגלגול הנוכחי שלי, בתור מי שלא אוסר על זהותו להתגלות. אם פעם נמנעתי מהאסור - היום הלב שלי נכרך רק אחרי מה שמוטב להימנע ממנו. האנשים שאוהבים אותי מלקטים אותי כמו פירורים של עוגייה מהשולחן אחרי כל שיברון לב, מייעצים לי איך לאהוב נכון. איך לתת מעצמי למי שמגיע לו. איך להימנע מכל מה שאין לו סיכוי, או תכלית, או בסיס. להימנע, הם אומרים, כי זה כנראה משחק סכום האפס של האהבה: להימנע או להישרף. ורק שאלה אחת מקוננת בי, ואותה אני לא שואל, כי אסור. איך אפשר, ככלות הכל, לאהוב את מה שמותר? 

 

 

תמר גלבץ נשבעת שאם היא תישאר בחיים, זאת תהיה הסיגריה האחרונה

 

אני מונחת בחדר וממתינה לניתוח, לא מצליחה להירדם וגם לא סתם להתרווח כי הוא שוכב לידי. אהובי, אהוב המוות שלי. בא ונרדם טרם שקעה השמש על הלילה הזה האחרון בחיי או הראשון בחיי החדשים, ובכל אופן, קרס והתמוטט על המשמרת, ואף התפרקד במיטת בית החולים ההידראולית באדנות ובקופיפיות. ואני לצידו על קצה המיטה מרקדת ברגל אחת על המעקה, מחכה לבוקר שיעלה, שיגלגלו אותי אל חדר הניתוח ויפרסו את גופי לשניים, ואני אהיה פרוסת בשר נאה ברוטב יוד חום ודם אדום תחת הסכין.

 

והוא אולי ימשיך לישון שם במיטתי בלי שאיש ירגיש, המסתנן, הנוסע הסמוי, על גרביו המצחינות וסוודרוֹ הדוקר והבל החומוס בנשימתו, בלי לחוש בדבר. לא שגדעו אותי מגופו, לא שלקחו אותי להיפרס לשניים על שולחן הברזל הקר, לא שהבוקר עלה והאור שורף, והאחיות עמלניות ועגלות הנירוסטה מתגלגלות, והנאנחים נאנחים, והסובלים דורכים את נשק סבלם ויורים חיצי אוי אוי אוי אל החולפים מעל ראשיהם ומיטותיהם, והוא ישן, האהוב העייף מאוד, על בגדיו המיוזעים ושנתו העמוקה ומפותלת החלומות הנחשיים. אולי שכח בכלל מדוע בא לפה. אולי נשמט מזיכרונו שבא ללוות את אהובתו אל מותה האפשרי או כאביה הוודאיים או חולשתה שתתגלה כחוזק בלתי רגיל וכולם ימחאו לה כפיים על אומץ ליבה ונחישותה או מותה העצוב שאין לשאת, כל כך הרבה זמן נלחמה, מסכנה. והוכרעה. נוצחה. הלכה קאפוט ודי. והוא ימשיך לתפור קדימה, כתו מכליב וישר, את שנתו העזה, המכושפת, העמוקה שאין תחתית לה. ככה הוא יישן שעה שמעלים את ז'אן דארק שלו על המוקד.

 

בחצות וקצת, שעה ששנתו מעצימה לכדי נחרות מפוצצות חלונות בידוד כפול של בית חולים, אני יורדת לעשן את הסיגריה האחרונה שלי בחצר, עם העירוי לווריד והעמוד שצמוד לעירוי לווריד. זה הטקס הקבוע שלי. אני מברכת את עצמי לשלום, וגם נפרדת מעצמי בדעה טובה וצלולה, אם וכאשר ועל כל צרה שלא תבוא. ככה בכל הפעמים, בכל הניתוחים, בכל המחלות, בכל הסרטנים שפוקדים אותי שנים על שנים. סיגריה אחת אחרונה בחצר בית החולים.

 

הפעם בי נשבעתי שאם אצא מן התסבוכת האיומה הזו אפילו עם חצי יד ורבע רגל, אפילו חצי נושמת אבל עדיין נושמת, אפסיק לעשן באמת־באמת, בלי כל הפוילעשטיקים, והרמאויות, והזחילה האיטית חזרה אל קופסת הסיגריות, ברגע שהעניינים מתחילים טיפה להסתדר. אבל דווקא בזו הפעם קרה לי הדבר המפחיד, הספוּקי, הממוטט את כל הסדר הטוב של שבועותיי, חרמותיי ונדריי. נכנסתי אל המעלית, עם הצינור המשקה אותי במי מלח שלא אתייבש, והמוט המטומטם, שנשרך אחר השקית ומתנודד מאיים לנפול, ובעודי לוחצת אפס קרקע, וקופסת הסיגריות עם הסיגריה האחת האחרונה בידי, והמצית באותה יד באחיזה הדוקה ולוחצת, אני מבחינה שם בפרופסור המנתח, האלוהים, או ליתר דיוק הכהן הגדול, זה שבבוקר ילבש את החושן המשובץ אבנים טובות ואת אבנט השני האדום דם שלו, או יותר נכון, את סתם בגדי הניתוח הכחולים עם הכובע הנקשר מאחור, ויעשה בי את המעשים. אלה המעשים שיש לעשות כדי להפריד ביני ובין הסרטן, שנכרך בגופי בעוז ובחוזקה וממאן להיפרד. עוזריו וסושפיו ימרחו אותי ביוד חום, וכשאהיה מוכנה, השה לעולה, הוא יחתוך אותי, יפרוס את גופי ויפריד. את החלק המקולקל והנגוע מן החלק התמים והשקט. הוא כבר עשה זאת. פעם ופעמיים.

 

ראיתי אותו במעלית. וגם הוא ראה אותי במעלית. עמדנו מעט מרוחקים. ושנינו הרכנו ראש. אני, המאמינה באמונות טפלות כשזה מגיע לאזורי הדיון בחיתוך ובפריסת הגוף שלי, והוא, המדען קר הרוח, שממש אין בו שום חפץ לראות פני אדם בלילה הקודם למעשה הפריסה והחיתוך. לא לא. זה רע מאוד. זה סימן ממש גרוע. זהו אות משמיים. אסור בשום אופן, כך אני ואמונותיי, לפגוש בלילה את הנכנס אל גופך בבוקר עם הסכין, כשם שאסור לפגוש בחתנך, הנכנס לגופך, בלילה המקדים את יום כלולותייך. זה עלול להחדיר ספק בליבו, הוא עוד עלול לראות בי אדם של ממש עם מצח, עיניים, עצמות לחיים. הוא עלול חלילה לזכור את הבעת פניי, וזה פשוט אסור.

 

ושנינו ידענו מה לעשות, והפנינו גווים זה לזו בהקשתה כחתולות סומרות. ולא החלפנו מילה או שיעול או כחכוח או הנהון עד קומה אפס בה ירדתי, כלומר, נשרכתי עם המוט והשקית, והסיגריה האחרונה והמצית בתוך הקופסה. והוא הזדרז עד מאוד להיחלץ משם, ונמלט החוצה אל האוויר הקר. זה היה בחודש דצמבר והיה קפוא בחוץ. ישבתי בגינת הזן המפוברקת, עם עצי הבונזאי הננסיים הפיקטיביים, שורות־שורות ישרות וסלולות בצידי הרחבה, ונשענתי אחורה עלי כתר פלסטיק סדוק ורעוע ומאיים להישבר, וכיסיתי את ברכיי בחלוק הכחול המכוער שבבוקר יסירו ממני, כשיגלגלו אותי אל חדר הלפני־ניתוח ויכסו אותי שם בשמיכה חשמלית חמה כי קור כלבים בחדר הניתוח, והצתתי.

 

הצתתי בריכוז ובחשש ובחרדה ובשמחה את זו האחרונה, אחרונת הסיגריות שלי. יותר לא עוד. והיה טעים והיה נפלא והיה מרגש והיה מסעיר, ובכל זאת גם קצת סתמי. כל קשת הרגשות הזו יחדיו בסיגריה האחרונה, ועדיין הרגשתי מעט מפברקת את גודל המעמד.

 

ובעודי מנסה להתארגן להתרוממות מן הכתר פלסטיק, עם החלוק שיש להשגיח שלא יגיח ממנו התחת במפתיע, ראיתי אותו, למרחוק, את צלליתו ליתר דיוק, את הכהן הגדול, ארך האפיים ורב־החסד, נכנס למכוניתו, אחת מאלה הגדולות החדשות שאיני מבדילה ביניהן, וקיוויתי עד מאוד שיצית סיגר בתוך החדשה הגדולה כי זכרתי שפעם, כשרוחו הייתה ידידותית עליו, התוודה באוזניי שכשקשה לו במיוחד הסיפור האנושי שמאחורי החיתוך והיוד, הוא מצית סיגר בתוך המכונית, לא פחות. אז חשבתי אולי, קיוויתי שאולי, אולי אני הסיפור האנושי שקשה במיוחד אבל הוא סתם התניע וסובב, עיקם־יישר בסוִויש סוויש את הפנסים המשוכללים של הגדולה, והפליג לדרכו, ללא מורא, ובלא פחד, ובלא סיגר מנחם.

 

ישבתי עוד איזו דקה וחצי מעט שפופת גו בכתר פלסטיק, ונבהלתי ממחשבותיי ההולכות ומצטופפות ומסמיכות, ומתעננות בקדמת המצח שלי, ומתארגנות להן לכדי עמוד טורנדו סלילי כזה, וקמתי וקימטתי את הקופסה, היא הייתה מן הזן הרך שקל לקמט לגוּלגוּל קטן, וזרקתי אל פח האלומיניום האימתני שבכניסה גם את המצית, ושרכתי אחריי אל תוך הפנים הממוזג מדי והמקפיא דם של המבואה את מוט האינפוזיה, ועליתי במעלית לקומה 3 אגף ג', שעה שאח הלילה אינו מבחין בדבר או משים עצמו שאינו מבחין בדבר, ונכנסתי עם טעם המאפרה הנעים בפה למיטה, שם שרוי עדיין באותה תנוחה מעוקמת אך מרווחת אהוב המוות שלי, נח ממה שהיה וממה שעוד יבוא, ואני מצטופפת שוב לצידו, חום גופו נעים לי, ואני שעונה על סורג המיטה, עם היד הקשורה בחוט מידלדלת בחוץ, ממתינה עם טעם האפר - הו טעם האפר האלוהי - בפה, לבוקר שיעלה כבר תכלכל שקוף, מהוסס וחווריין, ולכהן הגדול, על האבנט והחושן שלו, שהנה תכף יגיע לפלט אותי, להניח את שדרתי בצד כאילו הייתי דג, לפרק אותי לשניים, או לארבע או לכמה שצריך, ואז להחזיר יפה בחזרה. דה־קונסטרוקציה ואז קונסטרוקציה. ככה זה עובד. שִדרה, מעיים, אבי העורקים, סרעפת. אני. שוב.

 

 

 

ישי שריד יודע איך לטפל בגברים שפוזלים לצדדים

"חוץ מהבעיה הזאת, אני בעל למופת", הבחור רכן לעברי והסביר את בקשתו המוזרה, העיניים שלנו נפגשו לרגע. "מאז שהתחתנו אני רק עובד כמו חמור, מביא פרנסה, מהבית לעבודה וחזרה, לפעמים לוקח את הילדה בבוקר לפעוטון, בלי עצירות ביניים. וגם עוזר בבית. ואני אוהב את אשתי. באמת. בכל בוקר כשאנחנו מתעוררים אני שמח שהיא לידי. היא נראית טוב מאוד, אשתי, וגם היינו חברים טובים. אז מה קרה, אתה שואל, איך הגענו למצב הזה? בגלל העיניים. רק בגלל העיניים. אם עוברת לידי בחורה מעניינת - היא לא חייבת להיות יפהפייה, מספיק שיש לה ניצוץ חמוד בעיניים, או שרשרת סביב הקרסול, או שהיא הולכת ברחוב זקופה וגאה - אני מסתכל. אפילו בחופה שלנו הסתכלתי על אחת החברות של אשתי, היה לה צוואר משגע. בהתחלה אשתי שתקה, חשבתי שזה לא מפריע לה, עד שהלכנו לים בפעם הראשונה עם התינוקת שלנו, ישבנו על החול, ומולי נצצו הבחורות על הסאפים שלהן, רכבו על הגלים, אשתי הניחה את היד שלה על היד שלי, ואמרה, 'תפסיק. אתה נועץ בהן מבטים. זה לא נעים לי'. 'זה שום דבר', הצטדקתי, 'הן לא מעניינות אותי, אני מסתכל עליהן כמו על פסלים יווניים במוזיאון', ונשבעתי לעצמי להפסיק. ידעתי שהיא צודקת. זה לא כיבד אותה וגם לא אותי, לבהות ככה כמו חיה. 'זה לא יקרה שוב', אמרתי לה, ובכל פעם שנכנסה לשדה הראייה שלי מישהי עם מותניים גמישים, או שיער ארוך ומבריק, הפניתי ממנה את העיניים. זה החזיק מעמד בדיוק עד אחר הצהריים. הלכנו בטיילת, הסעתי את העגלה, והעולם כולו קרץ אליי. ניסיתי להביט בהן בלי לסובב את הראש, שלא תרגיש, אבל היא שמה לב. 'אני רוצה לחזור הביתה', היא אמרה. 'למה?' היתממתי. 'די, ירון', היא אמרה, 'אני לא מטומטמת. מה יש אצלן שאין לי?'"

 

בחוץ חיכו לי סוסים לטיפול, שמעתי את הצניפות שלהם. "מאז זה רק מידרדר", הוא המשיך לספר בקדחתנות, הרגיש בקוצר הרוח שלי, "אנחנו לא יכולים לצאת יחד מהבית, וחברים לא נכנסים. 'אתה אונס אותן במבט שלך', היא אמרה לי. רציתי שנעשה עוד ילד, והיא מסרבת. כבר בקושי יש בינינו דיבור. היינו בייעוץ זוגי, ישבתי אצל המטפלת, ופתאום גם היא אמרה לי, 'שים לב, אתה מסתכל על הברכיים שלי, על כפות הידיים, על השפתיים. אני בת שישים ושתיים, תראה איזה אישה יפה וצעירה יש לך, מה אתה מציץ לאישה זקנה כמוני?' זה לא רק הבשר, אתה מבין, אני מסתכל על הגוף אבל מנסה להבין להן את הנפש. המטפלת נתנה לי עצות, לצבוט את עצמי חזק כשזה קורה, לכתוב שירים, ללמוד לנגן על משהו - שום דבר לא עזר. ועכשיו הגענו לרגע האחרון. ביום שישי עשינו יום הולדת לילדה בגינה, היא כבר בת שנתיים, כל השבוע טרחתי סביב זה, ניפחתי בלונים עד שיצאו לי הריאות, והזהרתי את עצמי: כשיגיעו הילדים עם האמהות, אל תביט בהן. אבל קיץ עכשיו, והן באו במכנסיים קצרים, ולא יכולתי להתאפק. לפנות ערב, כשאספנו את הזבל מהדשא, כל האורחים כבר הלכו, היא אמרה לי, 'אני רוצה להתגרש. די, אני לא יכולה יותר'. כל השבת חשבתי מה אני צריך לעשות. אני לא יכול להיפרד ממנה. בלעדיה לא יהיו לי חיים. זה קיצוני מה שאני מבקש, אני יודע, אבל לא אכפת לי. תעזור לי, בבקשה".

 

שאלתי מה הוא מעדיף, מעור או מפלסטיק. "מעור", הוא ענה. ניגשתי למגירות ומצאתי שתי פיסות בגודל מתאים. "תתקרב", אמרתי, והצמדתי אותן היטב לרקותיו. ביקשתי שיצעד כמה פסיעות קדימה, סכי העיניים סוככו על צידי פניו. "זה מושלם", הוא אמר, "עכשיו אני לא יכול להסתכל לצדדים". יש כאן כיוון חדש לעסק, הירהרתי, ויצאתי אל הסוסים שהמתינו בחוץ.

 

 

נעה ידלין מתנערת מדעתנות כפייתית

- מה דעתך על הרשימה הארוכה לפרס ספיר?

 

- לא יודעת. לא קראתי את הספרים.

 

- לא קראת את הספרים! טוב, זה אומר משהו, לא?

 

- אין לי מושג ירוק. אולי הם ממש טובים.

 

- אז את אומרת שזאת רשימה חזקה, לא בהכרח מסחרית.

 

- לא. אני אומרת שאני לא יודעת.

 

- מה זה לא יודעת, אני מניח שיש לך איזושהי דעה בנושא.

 

- לא, אין לי. לא קראתי אף ספר ברשימה, אני לא יודעת איך הספרים, וכל מה שאגיד יהיה חסר אחריות. אתה עדיין רוצה לשמוע את דעתי?

 

- אני אשמח, כן.

 

 

סטטיסטית, זאת הייתה אמורה להיות התשובה הכי הנפוצה: וואלה, לא יודע. פייר? אין לי מושג. תשעה מיליון קבין של סוגיות ירדו לעולם הזה - האדם הממוצע שולט, נניח, בשתיים. ובכל זאת, אין צירוף שגוזר על בן השיח מצוקה גדולה יותר. מה פירוש, לא יודע? מה אתה, חולה? מה את, ב'סיפורה של שפחה'? מה זה לא יודע, סליחה! מה אתה חושב, שאתה יותר טוב ממישהו? אז מה אם אתה לא יודע! למה, מישהו יודע? גם אני לא יודע! זה עוד לא אומר שאין לי מה להגיד!

 

דעתנות כפייתית הפכה לסימן חיים; הימנעות מתשובה - עדות לתימהונות, לפרישה מן הכלל, לחוסר יכולת לנהל דיאלוג תרבותי ברמה הכי בסיסית. "כל הספרות הישראלית מחורבנת", "השיח המזרחי הוא פיקציה", "הפמיניזם הרס את כל הכיף" - כל אלה נחשבות לתשובות הרבה יותר מנומקות והרבה פחות גסות רוח מאשר, למשל, "קראתי רק שלושה שירים של רועי חסן כך שאני עוד לא בטוח מה דעתי עליו". נסו לומר בחברת בני תרבות, "קראתי רק שלושה שירים של רועי חסן כך שאני עוד לא בטוח מה דעתי עליו". מיד תשתרר שתיקה. בפעם הבאה כבר לא יזמינו אתכם, אבל עכשיו אתם כבר כאן. המארחים אכלו אותה. נו, אז קראתם שלושה שירים, לא? כמה אתם צריכים לקרוא, מאתיים? או שהבנאדם פושע תרבות או שהבנאדם לא פושע תרבות, זה לא כזה מסובך.

 

לא מזמן ישבתי עם הבן שלי, בן שנתיים וקצת, ועם חברו, בן אותו הגיל. הצבעתי על בובה של פיל צהוב. באיזה צבע הפיל, שאלתי. החבר אמר, כחול; הבן שלי אמר, לא יודע. וואלה, חשבתי בסיפוק, הילד גאון.

 

 

ארז ביטון מנסה להשאיר את העיניים עצומות

בוננה בי במשך שנים הנטייה לא לפקוח עיניים עם השכמת הבוקר. אם לא אפקח את עיניי, חשבתי לי, יש סיכוי לראות את אור הבוקר - ואם אפקח עיניים תיגוז התקווה. טוב להשתעשע אפילו דקות באותה אשליה מלאת אור. הרי שמחת האור הפורץ אל העיניים אינה זרה לי. וגם שנים מעטות אחרי שנפצעתי עדיין היו לי שרידי ראייה, הבדלתי בין אדום לכחול לצהוב. הבחנתי במכוניות על המדרכה, חשתי בעצים מתקרבים ובמדרגות האורבות בדרכים. וכשלפתע פתאום אזלה הראייה לא התאבלתי. הפנמתי את החסר כדבר שבשגרה.

 

אם כן, למה הסכמתי להפר את שלוות השנים? למה עניתי בחיוב לרופא עיניים בכיר שעל דעת עצמו פנה אליי בפייסבוק והציע לבדוק את עיניי? הוא זימן אותי ללא תור למרפאה ידועה בבית חולים ממשלתי, העניק לי את כל היחס ברגישות יוצאת דופן, ואמר לי, "לא ישנתי כל הלילה, אמרתי לאשתי, 'הלוואי ויימצא שמץ של יכולת ראייה אצל ארז'". הוא בדק וצילם מימין ומשמאל, אבל העיניים התעקשו לא להבחין בשום זיק של אור. קולו של הרופא נשבר כשהודיע, "לצערי העיניים הרוסות ואין כל סיכוי לטיפול כלשהו". גם בי נשבר משהו. ומוזר, הרי שנים על שנים אני מתהלך בעולם כעיוור מוחלט, ואף על פי כן התפתיתי לתקווה תיאורטית של רופא בכיר.

 

יומיים התהלכתי בסערת נפש, משהו נשבר באיזון הפנימי. אבל לפעמים, לעת בוקר, אני משתהה מעט לפקוח את עיניי, בסוג של אחיזת עיניים מרגשת. אולי־אולי, אני אומר לעצמי, אראה פתאום את אור העולם. והנה, סערות הנפש, כדרכן, מחפשות מוצא בתמצית שבתמצית בשורות קצוצות של שיר: אל תפקח עיניים לעת בוקר/ שהצבעים ימשיכו לשחק בך/ כחול צהוב ואדום/ שהעולם ייוותר בהיר ונהיר/ וברור ומלא מלא חיים.

 

 

יאיר גרבוז מנסה להתנזר מרשתות הספרים

זה זמן רב אני מנסה בהצלחה חלקית להימנע מלהיכנס לחנויות של רשתות הספרים. אוהבי ספרים הרי שרויים בצער גדול כבר תקופה ארוכה, ורעים היו גם ימי חיי הספרים בעשורים האחרונים לספירתנו כעם הספר. בתחילה נתקצרו חיי המדף ואחר כך נצטמצמו ונתדלדלו המדפים עצמם ונעשו רק תמונת רקע דהויה לשולחנות הסחורה הטרייה. הספרים נערמו בערימות ומחיריהם הוצמדו עליהם כמו על ארגזים של ירקות ופירות, יחד עם תגי מבצעים ופרסי ניחומים. מי שאוהב לתת ספרים במתנה כבר מתקשה לעשות זאת, שהרי תמיד ייתכן שהבאת ליום הולדתם של חבריך הטובים את הספר העונה להגדרה: השני בשקל! קמצנות איננה תורמת ליחסי חברות. באין ברירה נגמלתי גם ממתנות הספרים. לו לספרים היה אגו כמו לסופרים היו ודאי שואלים את עצמם: האם נרכשתי כספר ראשון מבחירה או כספר שני מאילוצי מבצע? האם אני רצוי לקונה או שאני מאומץ? האם היו קונים אותי גם במחיר מלא? האם אשאר עוד שבוע ברשימת רבי המכר או שאשוב אל המרתפים? שמעתי על חובב ספרים ירושלמי שאמר כך: יש לי בבית המון ספרים, אף פעם לא ספרתי אותם, אבל אני משוכנע שמספרם זוגי - כי כולם נרכשו במבצעים.

 

ניסיתי לחזק את גמילתי באמצעות החנויות לספרים משומשים; ספרים שנשתמרו היטב לאחר שיושנו בחביות עץ אלון לפחות 24 חודשים. אלא שהיישון מייקר מאוד את המוצר, והעתיקות, לפעמים בת חודשים ספורים, מעניקה לו פטינה של נדירות ואיכות ודאית. בחנויות הללו המחיר המלא הפך להיות רק בסיס לקנס פיגורים. נגמלתי אפוא חלקית גם מחנויות הספרים המשומשים, כי הן ניסו להכניס יד שנייה לכיסי.

 

זמן מה מצאתי ישועה בחנויות העצמאיות והקטנות ששמרו על הגחלת, אלא שאלו הולידו, אם גם באופן עקיף, את פגי הספרים - הספרים הזעירים והנובלות היפות שמילאו את מדפי החנויות ונבלעו כתרופות נחמה מרוכזות בעת הצורך. בלענו אותן זיקית אחר זיקית ומנשמה אחת ועד תשע נשמות וקינחנו בלוקוס עסיסי. קצב ההתרבות, לפחות במקרה שלי, עמד ביחס הפוך להיחלשות הזיכרון מחמת הגיל, ובהדרגה מצאתי את עצמי עומד מול שלל הספרונים ושלל צבעיהם ומשחק כילד במשחק הזיכרון: את האדום עם הציפור כנראה קראתי אבל את השחור עם הפרח בטוח שלא. נגמלתי אפוא גם מצריכה מופרזת של "ספרי הגלולה" ומיתנתי את כמות הבליעות.

 

כיוון שהגמילה הפכה לגמילות אחדות, החלטתי לפצל את עצמי בין האפשרויות כולן; אני קונה ברשתות ובעצמאיות ובמשומשים, והבית מתמלא והספרים מקיפים אותי, כי מסתבר שגם גמילה היא סוג של התמכרות. דבר אחד אני בכל זאת יכול לומר בוודאות: נגמלתי לחלוטין משבוע הספר וגם מדימוי עם הספר - ונשארתי עם הספרים.

 

יונתן ברג נגמל סוף־סוף מהערצת סלבס

 

גם אם אתה מסתובב מלא טקס בישבן, גם אם אתה מרדן, אוכל אורגני, אמן מיוסר או אנרכיסט, מושבניק או מתנגד משטר - אתה כלוא בקורי העכביש של תרבות הסלבס. התהילה היא חומר הסיכה המשובח ביותר נגד חיכוך, מספרים לנו. את כל גלגלי השיניים משמנת התהילה, והאדם המפורסם נע לו בעולם חלק ומאושר. כך האמנתי גם אני, בולע בקנאה סיפורים על סלבס, בוהה בעיני עגל בהילות שסביב ראשיהם של המפורסמים. עד שבא אדריאן ברודי.

 

זה קרה במנהטן, בשבוע שעבר. שוטטתי פעור עיניים לפנות ערב, כשבעיקול הרחוב נגלה מולי ה'רדיו מיוזיק הול', ובחזיתו תור ארוך: הקרנת הבכורה לסרטו החדש של דארן ארונופסקי. הלבוש, כדרכו, הסגיר מיד את המעמד - הערבוב המוכר של הון והצלחה תרבותית. דוגמניות תמירות נשענות על גברים בני 50. היחיד שנותר קול היה וין בטלר, הסולן של ארקייד פייר, שעמד לידי ונדמה לי שזיהיתי אצלו מבט דומה לזה שלי - כמה רחוק אני מהמקום שבו נולדתי, ובעצם למה?

 

התור התקדם בעצלתיים, ואז הופיע השחקן אדריאן ברודי, ואיתו דוגמנית שלי לפחות נראתה כמו אירנה שייק, אבל מאוד יכול להיות שהיא סתם הייתה יפה כמוה. בקיצור, זוג במשקל כבד. ומכיוון שגם כאן יש מעמדות, ברודי לא נראה היה נלהב להמתין בתור עם הילידים. הוא ניגש, וביקש, והתפתל, ופער אל השומר עיניים מסכנות עד שאותו שומר, בחור שחור גדול ממדים, נכנע והוביל את הזוג לדוכן הכרטיסים. אלא שגם עם כרטיס, מסתבר, צריך להמתין, וזה כבר היה יותר מדי. האדון ברודי נלכד מולי באור הפנס, וכמו עכבר מבוהל הלך לפה ולשם, עשה פרצוף נעלב, הרים גבות, הניע ידיים, הזקיף סנטר, ובמילים אחרות - התחנן. התחנן באופן אלגנטי, כמובן, התחנן כשהוא לבוש בחליפה ומחזיק בידה של אישה מאוד יפה, אבל בסופו של דבר השחקן המפורסם עשה את מה שעשינו אני ורבים מחבריי לא פעם: הוא ניסה לתחמן, ולהתקמבן, ולעקוף, והוא עשה את זה בלי הרבה חן ועם לא מעט זיעה.

 

ואני, נווד עייף וחולמני שעמד מולו עם יד אחת בכיס ויד שנייה אוחזת קפה זול, הייתי באותם רגעים במעמד גבוה יותר, כך נדמה לי - המעמד המתבונן. כי כולנו מזיעים, כולנו בטוחים שמגיע לנו, כולנו שונאים לעמוד בתור, אבל רק חלק מאיתנו מתבוננים מספיק כדי לתקוע סיכה ולראות שהכל אותו דבר, ואם ככה, כבר עדיף בשקט, לבד.

 

ג'וליה פרמנטו מסרבת להיכנע לאיסורים

אל תלכי לבד בחושך. אל תקחי סוכריות טופי מאצבעות זרות. אל תאכלי יותר מדי לחמניות, הן מעבות את הירכיים. תכניסי את החולצה למכנסיים.

 

גם בעניינים של הלב שוכפל אותו הרעיון - הימנעי מניצוצות, היצמדי לעובדות, לנתונים, למספרים.

 

כך ייעצו לי כולם מאז שהייתי ילדה קטנה עם צמה שחורה וניצוץ מסוכן בעיניים. הורים, מורים, עיתונים, שכנים ושכנות. כל מי שהיה לו משהו לומר, אמר את אותו הדבר.

 

אני כבר לא ילדה. מאז גזזתי את הצמה, אך עיניי נשארו בוערות. בוערות מקנאה. ראיתי איך אנשים יושבים לשולחן, פיהם וליבם שווים, הם אוכלים ומשתכרים, מזדיינים ואוהבים, כותבים ספרים ללא בושה, מטיילים במדינות רחוקות, ישנים תחת הכוכבים, דוחים את עת ניפוח כרסם בילדים. ראיתי ורציתי גם לעצמי, אבל נמנעתי. נמנעתי מלהביע את דעותיי בחריפות (לא הייתי רוצה לעורר מהומה). נמנעתי מלחפור במוס השוקולד עם כפית הכסף שלי (אני חכמה וזהירה, אני אוהבת לעמוד בצד ולהתבונן בקינוחים דרך הוויטרינה). גם לא נישקתי את הבחור שמצא חן בעיניי ברגע ההוא. חיכיתי עד ששווייה של מניית הנשיקה שלי תעלה, רק אז מכרתי אותה. ואותי.

 

כל זה היה עד היום שבו הבנתי שמעצם קיומי אני מתבקשת להימנע. להימנע מהשמנה, להימנע ממהומות, להימנע מתשוקות, להימנע מרווקות, להימנע מבדידות חתולית, להימנע מהיות. כאימון ראשוני נגד הימנעויות התחלתי ללכת לבד בלילות בסמטאות צדדיות. העמדתי פנים שאני חוצה את הפארק העירוני בכפר־סבא - כי ככה הולכים בני אדם שצריכים להגיע מנקודה א' לב'; כי המדרכות שייכות להם ומיטתם מחכה בצד השני של העיר. אבל אצלי, גם אחרי עשרות פעמים, תמיד זאת הייתה הליכה לילית אמיצה. הלפיד בער בליבי. כשהגעתי הביתה סובבתי את המפתח בחור המנעול, והנחתי לעצמי מדליה על הצוואר. הנה אני, הצלחתי ללכת לבד בחושך ולא אנסו אותי, אפילו לא הטרידו קצת! כוחות גבורה רבים כיליתי על הליכות ליליות שכאלה. אחר כך התנסיתי באכילת עוגת גבינה קבל עם ועדה, וגם נלחמתי בוויכוחים ללא בושה. ואם מישהו אי פעם ישאל אותי, "תגידי, ג'ולי מותק, מהי החוויה הנשית בעינייך?" - יש לי תשובה ברורה, וקצרה: להימנע. 