בעל תבע מגרושתו: שלמי לי 17 שנות שכירות

במשך שנים אחרי הפרידה המשיכה האישה להתגורר בבית השייך לשניהם במושב. הבעל דרש דמי שימוש על כל התקופה, אבל ביהמ"ש החליט אחרת

עו"ד חגית אפרתי פורסם: 27.09.17, 07:41

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה לאחרונה תביעה שהגיש גבר גרוש זה 17 שנה, שביקש לחייב את אשתו לשעבר לשלם לו דמי שימוש (מעין שכירות) על השנים שבהן המשיכה להתגורר בבית השייך לשניהם. השופט פליקס גורודצקי קבע שבשל התנהלותו של התובע במהלך השנים, האישה תשלם לו רק על השנה האחרונה – מאז הוגשה התביעה. בפסק הדין לא צוין גובה הסכום שתשלם האישה.

 

בני הזוג, שלהם חמישה ילדים, התגרשו ב-1999 אחרי 30 שנות נישואים והאישה גרה מא לבד בביתם במושב. בפסק הגירושים שניתן ב-2001 קבע בית הדין הרבני שהבית יחולק שווה בשווה בין הצדדים והבעל ישלם את יתרת המשכנתה. ערעור הבעל על החלטה זו התקבל על ידי בית הדין הרבני הגדול, שהחזיר את הדיון לבית הדין האזורי כדי שיכריע בשאלת ערך הבית, אך החלטה בנושא לא התקבלה.

 

לאחר חמש שנים של התעלמות בית הדין הגיש הבעל את תביעתו הראשונה ל"דמי שימוש ראויים" – מעין שכירות תמורת המגורים בבית – אך ההליך הסתיים בהסכמת הצדדים למכור את הבית, ללא אזכור לתשלום דמי שימוש ראויים. כשבע שנים לאחר מכן, ומשלא הצליחו למכור, הגיש הבעל תביעה נוספת לדמי שימוש אך היא נמחקה מאחר שלא הגיש לאשתו לשעבר את כתב התביעה במשך שבעה חודשים מפתיחת ההליך.

 

תביעתו השלישית והאחרונה הוגשה לפני כשנה, ובה הוא דרש מגרושתו לשלם לו דמי שימוש ראויים בסך 340 אלף שקל עבור כל השנים שהתגוררה בבית שחציו שייך לו. הוא טען שהיא סירבה למכור את הבית ואף "תקעה" את ניסיונות המכירה דרך כונס הנכסים.

 

האישה הכחישה וטענה שבעלה לשעבר הוא שסיכל את הניסיונות לסיים את המחלוקת, בין היתר כשסירב לקנות את חלקה או למכור לה את שלו. היא הוסיפה שהוא עזב את הבית מרצונו החופשי, ובכך ויתר לשיטתה על דמי השימוש. על כך ענה הבעל שלא עזב את הדירה בהסכמה, אלא משום שהיא הפכה את חייו לבלתי נסבלים.

 

ויתור בהתנהגות

אולם השופט פליקס גורודצקי לא התרשם מטענות הבעל והזכיר כי "המוציא מחברו – עליו הראיה". הוא סבר שהבעל לא הוכיח את טענותיו שלפיהן האישה חייבה אותו, בהתנהלותה ה"בלתי נסבלת", לעזוב את הבית ולא פירט מה כללה התנהלותה זו.

 

השופט הוסיף שניתן ללמוד מהתנהלות התובע לאורך השנים כי דווקא הוא זה שוויתר על דמי השימוש, פעם אחר פעם: תביעתו הראשונה הסתיימה בהסכם שכלל רק התחייבות הצדדים למכור את הבית, ובפעם השנייה התנהלותו הביאה למחיקת התביעה.

 

על אף הקביעה בפסיקה כי על הוויתור להיות מפורש, השופט קבע שהתנהגות הבעל לאורך השנים מעידה על ויתורו, ללא צורך באזכור מפורש על כך.

 

עם זאת נקבע כי "בתביעה זו התובע 'הצביע ברגליים' שהוא עומד על זכויותיו לקבלת דמי שימוש ראויים", וזיכה אותו בסעד זה, אך רק מיום הגשת התביעה השלישית ועד למכירת הבית, ולא כפי שתבע – מיום עזיבתו את הבית.