אמא יקרה, חזרתי בתשובה

שתי שחקניות החליטו לחזור בתשובה ואמותיהן הוכו בהלם והגיבו בשילוב של תדהמה ומבוכה. הפתרון: הצגה מצחיקה ונוגעת ללב שהופכת את כל הדרמות לחגיגה בימתית נעימה. ועכשיו היוצרות גל בידרמן וקרן אדלר פוגשות את אמותיהן, סיסי ואביבה, לשיחת סיכום אופטימית להפתיע

כשגל בידרמן (33) מרמת־גן חזרה בתשובה, אמה אביבה לקחה קשה במיוחד את כיסוי הראש וחלמה להעיף את "הבד הזה" מראשה של בתה. בידרמן נשמה עמוק, הפנימה, הכילה, וזמן לא רב לאחר מכן הפכה את הרגע הקשה לסצנה קומית בלתי נשכחת בהצגה "תאווררי", שהיא מעלה עם חברתה קרן אדלר, גם היא חוזרת בתשובה. "כי השביס הוא נושא מאוד רגיש אצל הרבה מההורים של בעלות תשובה", קרן מסבירה.

 

הן נפגשו לפני 11 שנה, כשלמדו יחד בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי ובהמשך בסמינר הקיבוצים, כשבחרו בלימודי בימוי והוראת תיאטרון. אף אחת מהן לא העלתה על דעתה אז חזרה בתשובה. "אצלנו בבית היה קידוש, אבל אחרי הקידוש היינו יושבים לצפות בטלוויזיה והשבת הייתה לטיולים", מספרת בידרמן. "אצל קרן לא הייתה בכלל מסורת, לא שמירה על כשרות, כלום. אבל היא, מיוזמתה, החליטה שהיא צמה בתשעה באב וחוגגת יום הולדת עברי. בכל אופן, שתינו היינו חילוניות גמורות בהגדרתנו ובוודאי שבמראה החיצוני שלנו. עשיתי כל תפקיד אפשרי או בלתי אפשרי, תמיד את התפקידים הכי נועזים. מי היה מאמין שאחזור בתשובה".

 

אצל בידרמן, הנשואה לגיא (33), מדריך מנהלים באינטרנט, ואם לשניים (3, שנה), התהליך החל עם היציאה מהסמינר. "סיימתי את לימודי המשחק ברמה הרוחנית הכי נמוכה שיש", היא מספרת. "אני לא יודעת איך להסביר את זה במילים, פשוט לא אהבתי את עצמי. כלפי חוץ הייתי הכי שמחה ומצחיקה ומגניבה וקיבלתי את התפקידים הראשיים, והיה לי בחיים כל מה שהייתי צריכה. היו שם לחצים, תחרות, ציפיות, רצון אדיר למצוא חן. מהקיצון הזה, ובעיקר מהריקנות הזו, החלטתי לנסוע לירושלים. אמרתי לגיא, שהיה אז עדיין רק חבר שלי, שאני חייבת לנסוע וקצת לחשוב. על הכל. על החיים שלי, על הזוגיות – באותה תקופה גרנו ביחד ולא היה לנו קשר בכלל, כי הייתי כולי במשחק ובתפקידים. הייתי במקום שבו לא טוב לי עם עצמי".

 

ואז זה פשוט קרה לה. "ערב אחד, בהיותי בירושלים, אחותי באה לבקר אותי ולקחה אותי לרב. כשראה אותי, הרב אמר שהאור שלי זורח מבפנים החוצה ואני כבויה ואני חייבת משהו קטן, אפילו שני פרקי תהילים. אז התחלתי לעשות זאת יום אחר יום ופתאום הבנתי שכל הסיוטים שהיו לי בלילות עברו לי. כשראיתי שהרוחניות הזו עושה לי טוב, התחלתי ללכת לשיעורים של 'נפש יהודי', שזו מסגרת שמקרבת ליהדות. מרוב שהייתה שם אמת, כאב לי בגוף. הכל היה אינטלקטואלי ולא כפייתי. התלהבתי".

 

אדלר (33) מבני־ברק, הנשואה לעידו (34), שוטר, ואם לשלושה (6, 4, שנה), הצטרפה אל חברתה בלימודי הדת אחרי שבעלה חזר בתשובה לפניה. "בזמנו, הרבנים אמרו לו, 'למה שתיכנס לזה? זה רק בעיות'. אבל הוא היה שלם עם כך שזה הזיווג הנכון לו ושיום אחד גם לי זה יקרה. אמרתי לו שאני בחורה מאמינה, אבל אין סיכוי שאהיה דתייה. אני זוכרת את הדייט הראשון שלנו, כשבכיתי כמו משוגעת עם דמעות ואמרתי לו, 'אוף. אתה דתי ואני חילונית'. והוא נשאר רגוע ואמר, 'יהיה בסדר'. גם כשהתחתנו כשהוא עם ציציות, צדיק כזה, ואני עם שמלת סטרפלס חשופה, הוא המשיך להגיד בשלווה שלו שיהיה בסדר".

 

קרן: "לשיעורים ב'נפש יהודי' הייתי מגיעה פעם במכנסי ג'ינס ופעם עם כיסוי ראש. די השתעשעתי מהעובדה שאני נהנית מכל העולמות ושבכל פעם מתייחסים אליי אחרת".

 

יחצניות הדת

 

במהלך השנים, ותוך כדי הלידות, החלה בידרמן לחלום על הצגה פרי עטה. היא פנתה למאמנת האישית שלה כדי לבדוק איך ניתן להוציא את הרעיון אל הפועל ובדיוק אז פנו אליה מ"נפש יהודי" בבקשה שתכין עבורם מופע כשחקנית. "פניתי אל גל ואמרתי לה שאנחנו חייבות לכתוב משהו ביחד, וזוהי הזדמנות חיינו לא לדחות את העשייה הזו ולהיות סוף־סוף השחקניות שחלמנו, כי היה לנו דד־ליין. בתוך שלושה ימים כל אחת מאיתנו כתבה חצי טקסט מתוך חיינו האישיים וההתמודדות שלנו מול ההתנגדויות של האמהות. הבנו שזה נושא חם, שהוא מכנה משותף להרבה אחרות. בעלי, שלמד איתי משחק, עזר לנו בכתיבה והיה לו נעים לחזור ולו במעט לשחקן שבו".

 

ההצגה "תאווררי", על שם תחינת האמהות אל מול הלבוש הצנוע של בנותיהן, החלה את דרכה בבית קפה קטן בפתח־תקווה והשתדרגה לבמות גדולות יותר בעזרת הבמאית טלי ביק קשת (כלתה של יונה אליאן). היא תעלה בהבימה ב־30.10 וניתן להתעדכן בתאריכים נוספים בדף הפייסבוק "תאווררי".

 

"הבעיה שלנו כחוזרים בתשובה", מסבירה בידרמן, "היא שאנחנו לא מייחצנים את הדת כמו שצריך בפני משפחות המקור שלנו. הן רואות כמה קשה לנו – השילוב בין האימהות לקריירה, אורח החיים. הרי לאמא אני כן אספר שקשה לי עם הילדים והכל מאוד תובעני, ואז היא תגיד: 'אז למה הרווחים הקטנים בין הילדים?' זה לא מיוחצן טוב, כי אמא מיד מייחסת את הקשיים לדת".

 

המציאות שמתארת ההצגה קצת כואבת לפעמים, אבל הקהל לא מפסיק לצחוק. "נאמרים שם דברים שכולם חושבים, אבל מפחדים להגיד. למשל, יש את הקטע שהאמא אומרת לבת: 'תראי אותך. את נראית הסבתא שלי, סליחה, כמו העוזרת של סבתא שלי'. זה מצחיק שנאמרים בפומבי דברים שנאמרו בחשאי אצלך בבית".

 

קרן: "אחד הקטעים החזקים והמצחיקים הוא הסצנה שבה אנחנו מגלמות את האמהות שלנו מגיעות לקבוצת תמיכה של הורים של חוזרים בתשובה. אמא שלי אומרת לרבנית, למנחה: 'ראית את הבת שלי? איך היא הייתה פעם ואיך היא נראית היום? היה לה צבע בפנים, הייתה משתזפת. היום חיוורת, רבע עוף מכובס. רק דואגת לילדים'. ואמא של גל אומרת: 'אני רק רוצה להבין דבר אחד, באמת, ואני מאוד מכבדת את הדת והכל. אבל אולי את יכולה להסביר לי מה זה משנה לקב"ה עכשיו כל הדברים הקטנים האלה: שכחת לכבות את הגז לפני כניסת השבת – אז היא לא תאכל את מה שיש בסיר; פתחת בטעות את האור במקרר – הלכה השבת; הדלקת שנייה מזגן –יש סימפוזיון. מה זה משנה?'"

 

איך התגובות?

 

"אנשים מתגלגלים מצחוק בקטע הזה, כי זה מתוך המציאות אבל למעשה זה עניין רציני, וזה בדיוק מה שקורה ועם זה אנחנו מתמודדים. ולא כל ההצגה היא צחוק. יש הרבה רצינות ויש רגש, ואנשים מוחאים כפיים בסוף כשהלחיים שלהם שטופות דמעות. אנחנו מעבירות מסר שמה שהילדה רוצה זה שאמא שלה תתגאה בה ותראה שטוב לה, ומה שהאמא רוצה להרגיש זה שכל מה שלימדה את בתה לא ירד לטמיון. אני חושבת שזה מועבר היטב ויוצר תחושה של הבנה, של התבוננות, של הכלה ושל קירוב. כן, הנה אפשר להישאר בקשר ובעצם חבל שלא".

 

הזדמנות לריפוי

 

מטבע הדברים, ההצגה נוגעת במיוחד בליבן ובנפשן של סיסי בן־עזרא (54), אמה של גל, ואביבה סולקין (61), אמה של קרן. החזרה בתשובה של הבנות משפיעה עליהן ברמה היומיומית ממש. "אני, שהייתי רגילה לזרום עם הבישולים שלי וכמובן לפנק בלי גבולות, פתאום מצאתי ועדיין מוצאת את עצמי מתעסקת שעות בכיתותי רגליים", מעידה סולקין, "בחיפוש אחר מוצרים בכשרויות מסוימות ועם כלים וסכינים שהם רק עבור קרן, עם הסיר שלה והחומרים שלה. זה לא קל בכלל. ה'איפה קנית?' של ההתחלה היה ממש לא פשוט לי. היום זה בא לי יותר טבעי למצוא מה שטוב לה ואני מכירה את המושגים והכשרויות טוב יותר. אבל בזמנו זו הייתה טלטלה. קשה לי להסביר. פתאום הכל התהפך. שהבת שלי תהיה דתייה? זו הרי לא הדרך שלה. זו לא הדרך שלנו. הבחורה שהייתה הולכת עם חולצת בטן, מה לה ולזה? זה הלם למשפחה המורחבת. למשפחה שלי עדיין קשה לקבל שהיא ככה. הם עדיין תוהים: 'שקרן תחזור בתשובה?' עברו כבר ארבע שנים, אבל הם עוד לא מעכלים".

 

יש דברים שגם היא עוד לא מעכלת. "אחר כך מגיעים הנכדים שלך ושוב את לא מאמינה שזה קורה לך. אוריה, הבן המתוק, הגיע לגיל שלוש וגזרו גם לו את השיער הארוך והשופע. למה? למה לעשות לו את זה? פתאום גוזרים לו, שמים לו כיפה וציצית, ויהי בוקר ויהי ערב – בלילה אני פוגשת נכד אחר".

 

לדבריה, ההצגה סייעה מאוד בקירוב לבבות ובהפלת מחסומים. "מההתחלה פירגנתי והבנתי שזה עשוי להיות סוג של ריפוי והזדמנות לשיתוף, לשיח", אומרת סולקין. "סוף־סוף הרגשתי שיש מקום לכאב שלי. יש לגיטימציה להרגיש כך. דווקא מהמקום הזה פתאום נפתחו בי דברים. למדתי ליהנות בשבתות ולכבד את הדרך. אם בהתחלה הייתי בזעזוע מזה שהבת שלי חיה חיים דתיים, היום אני יודעת להתרגש כשאני רואה שבעלה שר לה 'אשת חיל' ומסתכל עליה בהערצה".

 

בן־עזרא: "אני הרגשתי מאוד גאה מעצם המחשבה. ישבתי בחזרות שלהן והייתי עדה לכל התהליכים שהן עברו בעצמן. ישבתי ועודדתי: 'יואו, אתן מעלפות', 'וואו, אתן מצחיקות'. כשההצגה התחילה לרוץ, הפידבקים מהחברים ומשפחה חיזקו אותי. אנשים אמרו לי שזה סופר־אותנטי וזו ממש אני על הבמה, שהן מחקות אותי ממש. מרגש אותי שאנשים מגיעים מכל הארץ ומכל המגזרים, גם גברים וגם נשים. כולם מתלהבים ומבינים אותי ואותה, והיא לא משהו אחר וזר. אני חושבת שזה משרת את שני הצדדים וזה היפה שבדבר. עברתי מאז המון שינויים ויש בי יותר את היכולת להבין את העומק של גל, בזכות כל מה שהיא וקרן מביעות ומספרות על הבמה. כשיש למישהו משהו להגיד, אני פתאום מוצאת את עצמי מסבירה אותה. ההצגה עזרה לי להבין מה עובר בראש שלה".

 

כל זה גורם גם לכן להתקרב קצת אל הדת?

 

"אני מאוד מחוברת למקום של הרוחניות, לומדת קבלה ועוד. מצד אחד אני לא רחוקה כל כך, ומצד שני אני לא יכולה לראות את עצמי עושה את זה. לפעמים אני שואלת למה כל זה? אני אומרת לגל, 'אפילו אם היית שואלת את ה', אני לא בטוחה שהוא מעוניין בכל העניינים האלה. הוא מצפה שנהיה בני אדם, שנקיים את ואהבת לרעך כמוך'. באותה תקופה שגל התחזקה, גם בתי עדי חזרה בתשובה. אמרתי לבעלי, 'מה יהיה?' הוא אמר לי, 'אל תתנגדי. הן יותר טובות, יותר שלמות, הן מאושרות ומתנהגות יותר יפה, אז מה אנחנו רוצים בחיים? טוב להן – טוב לנו'. אבל לבת השלישית אמרתי, 'תישארי את שלי, בבקשה'". *

 

mirilivi@gmail.com