כבר שנים מודיעים לנו שתם עידן הלאומיות, בעיקר באירופה. עשרות עמותות מקדמות את רעיון "החברה הפתוחה", שחלק מעיקריה הם הסרת גבולות והגירה חופשית. זהות לאומית, לפי האסכולה של כוחות הקדמה, היא עניין ששייך לעבר החשוך. הזהות, טוענים רבים, צריכה להיות אנושית ואוניברסלית. לא שבטית ובוודאי לא בדלנית ולאומית.
אלא שתאוריות מסוימות מתקשות לעמוד במבחן המציאות. אירופה אכן טישטשה גבולות. האיחוד האירופי הוא לא רק מסגרת של שיתוף פעולה כלכלי. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק, שהתאים לעידן הפוסט־מלחמתי. לא עוד אינטרסים לאומיים צרים וסותרים, אלא שלטון זכויות האדם. בפועל, קרה משהו קצת שונה.
כדי להבין מה קרה צריך לזכור שהרעיון הלאומי זכה להכרה המשמעותית ביותר בסוף מלחמת העולם הראשונה, על ידי 14 הנקודות של וודרו ווילסון, אז נשיא ארה"ב. זכות ההגדרה העצמית זכתה למקום של כבוד בשיח הזכויות. זו הייתה זכות יסוד אנטי־קולוניאלית ואנטי־אימפריאליסטית, שעוגנה במקום מרכזי באמנת האו"ם. גם הציונות הייתה חלק מגל השחרור ההמוני. לא עוד מיעוטים מדוכאים תחת אימפריות, אלא חופש ושלטון עצמי לכל מיעוט שמרגיש שהוא עם.
במובן הזה, האיחוד האירופי צעד בכיוון ההפוך. הוא כלל חזרה ליסודות אימפריאליים. המנגנון שיושב בבריסל הלך והתעצם עם השנים, תוך פגיעה בריבונות המדינות. אלא שאחוזים ניכרים מתושבי האימפריה האירופית החדשה מעדיפים את הזהות הלאומית על פני שלטון הביורוקרטיה של בריסל. קשה להבין את ההצבעה בברקזיט בבריטניה בלי להבין את תהליכי העומק ואת הלכי הרוח בקרב רבים מאזרחי מדינות האיחוד. במובן מסוים מדובר במחאה נגד האימפריאליזם החדש.
אתמול היה עוד ציון דרך במאבק בין הזרמים הלאומיים לבין הזרמים ההפוכים. זה קרה במשאל העם בקטלוניה. בדרך כלל הגישה הבדלנית והלאומית מיוחסת לימין. לא הפעם. מי שמובילים את המאבק למען הפרדת קטלוניה מספרד הם דווקא אנשי שמאל. וזה לא פרדוקס, משום שלדידם כל מסגרת שמכפיפה קהילה בעלת זהות ייחודית לשלטון אחר היא מסגרת אימפריאליסטית. וקטלוניה סובלת מאימפריאליזם כפול. גם של המדינה הספרדית, שממנה הם רוצים להיפרד, וגם של האיחוד האירופי, שהקטלונים מצויים אף הם תחת שלטונו. הקטלונים גם זוכרים לרעה את שלטון פרנקו, הלאומן שדיכא כל ביטוי של לאומיות קטלונית.
לפי רוב הפרשנים הכלכליים, הקטלונים יפסידו כלכלית ממימוש ההגדרה העצמית. הם לא היחידים. גם הכורדים עלולים להפסיד ממימוש ההגדרה העצמית. למעשה, הם כבר מפסידים. אבל בדיוק כמו הקטלונים, בין רווח כלכלי לבין זכות לאומית - רוב התושבים בוחרים באחרונה.
בדרך כלל הימין מזוהה עם גישה שהיא גם לאומית וגם קפיטליסטית. אלא שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הקשר בין לאומיות לשמאל הרבה יותר גדול ממה שנדמה. משום שמדינת הרווחה המודרנית היא פועל יוצא של מדינת לאום. רק במסגרת לאומית, שבה לתושבים יש אתוס משותף - הכולל מרכיבים של זהות, תרבות, דת ואתניות - יש נכונות לסייע לחברי הקהילה. כלומר, התנאי לסולידריות הוא מידה מסוימת של הומוגניות.
תושב קטלוניה לא מוכן לשלם מסים עבור שאר אזרחי ספרד, ותושב כורדיסטן מעדיף שהמסים שלו יסייעו לבני הלאום שלו. זה לא מקרי שמדינות הומוגניות הן המדינות שבהן שיעור המס הוא הגבוה ביותר. זה מה שאיפיין מדינות כמו יפן ושוודיה, אם כי אצל האחרונה זה מתחיל להשתנות בגלל פתיחת השערים להגירה. האם השוודים יהיו מוכנים לשלם מסים כאשר מיעוט שאינו שותף לערכי התרבות ולאתוס המשותף יהפוך למשמעותי? בהתחשב בניסיון הבינלאומי, הסיכוי קטן. במילים אחרות, ככל שחברה הופכת לפתוחה יותר ולהטרוגנית יותר, כך יש יותר סיכוי שהיא תהפוך לפחות סולידרית.
קטלוניה וכורדיסטן לא ניצבות לבד במצעד השיבה ללאומיות. מדובר בהמשך טבעי להתפרקות בריה"מ למדינות לאום, להתפרקות צ'כוסלובקיה ולהתפרקות יוגוסלביה לשמונה ישויות נפרדות. מיעוטים, מתברר, לא ששים לחיות תחת מה שנראה בעיניהם כשלטון זר, גם אם מדובר בסידור נוח שאין בו פגיעה בזכויות אדם, אלא רק, ואך ורק, בתחושת השייכות הלאומית. השבטיות חוזרת, אבל לא רק מצד ימין. היא מגיעה גם משמאל.