"אני מרגישה שכבר ניצחתי"

כמעט 30 שנה חלפו מאז שברונה, אז קרולין, נלקחה מבני הזוג הישראלים שאימצו אותה ולא העלו על דעתם שהיא קורבן לסחר בילדים | מאז נולדו לה ארבעה ילדים מכמה מערכות יחסים והיא כמעט איבדה את בניה שנלקחו לבית יתומים בדרך להימכר לזוג מפורטוגל | בכוחות בלתי נתפסים התגברה על המכשולים וייצבה את חייה | רן לוצקי פגש בעיירת פרברים קטנה בברזיל את הילדה שסיפורה הסעיר את המדינה ושמע ממנה אם היא מצטערת שעזבה את ישראל

רחוב קטן ושקט, בפרברים המרוחקים של עיר לא גדולה במיוחד. עלייה רודפת ירידה, מהכביש הראשי אל עבר ההרים המיוערים שמסמנים את גבול השטח העירוני. זו לא שכונת פאר אך גם ממש לא אחת מה"פאבלות" - שכונות העוני המתפרסות על פני חלקים רחבים מהמתחם העירוני הברזילאי. הים לא רחוק, ולחופיו כמה מאתרי הנופש המפורסמים במדינה. שום דבר מיוקרת המלונות האלו לא נמצא באזור הזה של העיר. מותרות כאן הן בגדר חלום רחוק, שיצריך שנים ארוכות של עבודה וחיסכון. האווירה - כפר שקט, קהילה שבה כולם מכירים את כולם ומנסים לעזור. חלק מהבתים בנויים מאבן, מקצתם גם מתגאים בקומה שנייה. אחרים פשוטים יותר, ממש צריפים. כאן, אחרי שנים של טלטלות, מצאה ברונה - שבילדותה בארץ נקראה קרולין - את היציבות שחיפשה.

 

 

זה לא היה פשוט.

 

כבר בזמן שאני חונה, עובר בבתים הסמוכים רחש המבשר על ביקורו של אדם זר. שניות אחר כך מופיע בפתח אחד הצריפים בחור צעיר. "אני דניאל, הבן של ברונה", הוא אומר לי. "היא יצאה לקנות לחם במאפייה ומיד תחזור". המשפט הזה, שמגלם מציאות שגרתית של חיי משפחה פשוטים, אינו מובן מאליו. כדי להגיע לחיים שבהם היא יכולה לספק לילדיה אוכל ומחסה, הייתה צריכה ברונה, בת 31 וכבר אימא לארבעה, לעבור שנים של מלחמות קיום.

 

 

ההבטחות שהתפוגגו

 

הדרמה של ברונה החלה כמעט עם לידתה, בת למשפחה מעוטת אמצעים בעיר קוריטיבה שבדרום ברזיל. הוריה, רוזילדה ולואיס אמריקו, חוו מערכת יחסים מסובכת ולמעשה חיו בנפרד. כשהייתה בת שלושה חודשים נחטפה, בנסיבות שלא לגמרי ברורות עד היום, על ידי ארגון שעסק בסחר בינלאומי בילדים. ב־1986, כשהייתה בת ארבעה חודשים, אומצה בברזיל על ידי הזוג הישראלי סימון ויעקב תורג'מן, שהיו בטוחים שההליך חוקי לחלוטין ולא העלו על דעתם שהתינוקת היפה שאימצו נלקחה מהוריה. הם העניקו לה את השם קרולין וגידלו אותה בישראל.

 

הסיפור הסתבך כשנתיים לאחר מכן. בעקבות לכידת כנופיית הפשע בברזיל, גילו הרשויות מידע בקשר לגורלם של חלק מהתינוקות שנחטפו ונמכרו. רשת הטלוויזיה הבריטית "סנטר טי־וי" ממנצ'סטר גילתה עניין בסיפור ואנשיה הבינו שהתינוקת של רוזילדה ולואיס אמריקו אומצה וחיה בישראל. הם פנו אל ההורים הביולוגיים ומימנו עבורם מאבק משפטי להחזרת הילדה לחיקם, שהגיע לשיאו במסע מתוקשר בישראל.

 

אחרי דיון אינטנסיבי שהסעיר את המדינה והתפרסם כמשפט שלמה המודרני, החליט בית המשפט בארץ שברונה/קרולין תוחזר להוריה הביולוגיים. ההחלטה הקשה בוצעה במהירות ובסוף יוני 1988, כשהייתה בת שנתיים, חזרה ברונה לקוריטיבה, שם התקבלו הוריה כגיבורים.

 

הסיפור, שזכה לחשיפה גדולה בברזיל כולה ובעיקר בקוריטיבה, הוצג כניצחונם של האנשים הפשוטים על רשת הפשיעה המתוחכמת והאכזרית שחטפה ילדים והבריחה אותם מחוץ למדינה. אלפי משפחות שחוו את טראומת היעלמות ילדיהן ללא שום מידע על גורלם, שמחו לראות שגם כשהכל נראה אבוד עדיין יש תקווה. רוזילדה התפרסמה כאימא שנסעה עד קצה העולם כדי להחזיר את ילדתה, ותאריך שובה של ברונה לקוריטיבה - ה־30 ביוני - הוכרז כחג מקומי: "יום חילוץ הילדים האבודים".

 

אחרי השיבה הביתה מצאה עצמה רוזילדה במלחמת קיום לפרנס את ילדיה. בגיל 31, עם הכנסה נמוכה וארבעה ילדים (עוד שניים נולדו מאוחר יותר), המצב לא היה קל. הקמפיין התקשורתי להחזרת בתה לווה בהבטחות רבות לסיוע, מגורמים ממשלתיים ופרטיים. כמעט כולן התאדו במהירות שבה הופרחו, בדיוק כמו האב, לואיס אמריקו. זה סיים את תפקידו בהצגה לבית המשפט הישראלי - שם טענה התביעה כי ההורים חיים יחד ומנהלים חיי משפחה תקינים - קיבל את הכסף שהובטח לו מהטלוויזיה האנגלית ופרש לעיסוקיו, שכללו בעיקר נשים ואלכוהול. במהלך חייו נולדו לו עשרה ילדים מנשים שונות. הוא לא טרח לגדל אפילו אחד מהם.

 

התקשורת בקוריטיבה ליוותה את ברונה במשך מספר שנים, במינונים הולכים ומתמעטים. מהצד הישראלי שככה ההתעניינות במהירות, כשמדי כמה שנים התפרסם מידע על קורותיה של הילדה בברזיל. לרוב החדשות היו מדאיגות וכללו תיאור של העוני ותנאי המגורים והמחיה הקשים. בגיל 14 נולד לברונה בנה הבכור דניאל, ושנתיים מאוחר יותר הגיח לעולם אחיו אדוארדו. התקשורת הישראלית, שאינה מבינה את התרבות והקשיים שאיתם מתמודדים בני המעמד הנמוך בברזיל, הגיבה בדיווחים שנעו בין רחמים להטפת מוסר. המסר היה ברור: ברונה הייתה צריכה להישאר בישראל, שם הייתה זוכה לחיים טובים בהרבה.

 

להתמודד עם הכעס

 

והנה אנחנו כאן, עם פרספקטיבה של כמעט 30 שנה. ברונה כבר לא גרה בקוריטיבה. לפני כחמש שנים עזבה את עיר הולדתה ועברה למדינת סנטה קטרינה שבדרום ברזיל. הבית הצנוע כולל שני חדרים קטנים עם קירות עץ, ורצפת בטון מקורה באריחים. חדר אחד לשינה והאחר משמש כמטבח וסלון, ביניהם חדר רחצה בנוי מלבנים. כאן היא גרה עם בן זוגה אדילסון וילדיה.

 

היא חוזרת מהמאפייה עם הלחם והעוגות. זה יום החופש שלה מהעבודה ואנחנו מתיישבים לדבר. "אם אני מסתכלת על מה שעברתי בחיי, עכשיו הכל יותר רגוע ויציב, אז אני מרגישה שכבר ניצחתי", היא מחייכת בגאווה. "ברור שיש לי עוד הרבה מה להשיג. בכל פעם אני מציבה לעצמי מטרות חדשות, אבל כבר יש לי בית משלי ואני דואגת למשפחה, ככה שבעצם כבר הגשמתי את החלום העיקרי שלי. את כל מה שיש לי היום השגתי בכוחות עצמי. גידלתי את ילדיי, דניאל (16) ואדוארדו (15), לבדי. היום, תודה לאל, יש לי בן זוג שמחבק אותם ודואג להם".

 

חזרת לברזיל בגיל שנתיים, ונקודת הפתיחה שלך כאן לא הייתה טובה.

 

"כשחזרתי מישראל אימא שלי גידלה אותי. הילדות שלי לא הייתה קלה, היו לי הרבה כעסים. אימא שלי אומרת שהסתגלתי טוב לחזרה, אבל היא מעולם לא סיפרה לי את כל הפרטים, איך היה עם האחים שלי, למשל. ניסיתי להעלות את הנושא אבל היא מעדיפה לא לדבר על זה. אני חושבת, למשל, שלאחותי הגדולה, שהייתה רק בת שש כשכל הסיפור קרה, יש הרבה כעסים כלפיי. כשאימא שלנו נסעה לישראל כדי להחזיר אותי, היא השאירה את אחותי במוסד לילדים כי לא היה מי שיטפל בה. זה עדיין כואב לה ומשפיע על היחסים שלנו. אני מרגישה שדווקא אני קיבלתי את הכי מעט תשומת הלב מאימא שלי בהשוואה לאחים האחרים.

 

"בבית הספר היה לי מאוד קשה. לכולם היה מה להגיד על הסיפור שלי, בעיקר למורים. כולם הרגישו שיש להם זכות לשאול אותי ולהעיר הערות. זה גרם לכך שסבלתי מאוד מהתעללות. הילדים האחרים הבינו שהסיפור שלי שונה ולא ריחמו עליי", מספרת ברונה ומנסה להילחם בדמעות. "התגובה של אימא שלי לקשיים הייתה לעבור. כשנהיה קשה מדי לי או לה, הפתרון שלה תמיד היה לעבור - בית, בית ספר, שכונה. עברתי ארבעה או חמישה בתי ספר עד שהפסקתי ללמוד בגיל 14. לא היו לי כמעט חברים כשהייתי ילדה וזה נמשך עד היום".

 

סבלת הרבה מהיחס של התקשורת?

 

"זה לא היה קל. תמיד באו עיתונאים לחפש אותי, זה נפסק רק כשהייתי בת 18. אני חושבת שהסיפור שלי נותן נחמה לילדים מאומצים שלא מוצאים את ההורים שלהם ולהפך, לכן תמיד הסכמתי לדבר. אבל לחשיפה הזו היה מחיר. לפעמים אפילו עברנו דירה גם כי אימא שלי לא הייתה מסוגלת להתמודד עם התקשורת".

 

אבל הפרסום לא עזר לכם מבחינה כלכלית?

 

"הבנתי שבזמן שהסיפור התפרסם הבטיחו להורים שלי הרבה דברים, אבל לא נתנו כמעט כלום. איש עסקים הבטיח לממן לי חינוך עד גיל 18 ולא נתן אגורה. העירייה אמרה שתדאג לנו לבית אבל בעצם לאימא שלי כבר היה שטח לבנות. העירייה באה וזרקה שם עצים כדי שנוכל לבנות צריף, אפילו לא עזרו בבנייה. על זה הם עשו רעש כאילו הצילו אותנו, אבל זה לא ממש עזר".

 

היחסים עם אימא שלה הידרדרו כשהייתה בת 14 ונכנסה להיריון, שממנו נולד בנה הבכור דניאל. "זה היה מהחבר הראשון שלי", היא נזכרת. "הייתי ילדה ולא הבנתי כלום בדברים האלה. אימא שלי בכלל לא דיברה איתנו על מין, ולא היה אז חינוך מיני בבית ספר. לא ממש הבנתי מה אני עושה". בעקבות ההיריון דרשה ממנה אמה לצאת מהבית מיד, כפי שקרה גם עם אחיותיה שעזבו את הבית בגיל העשר'ה. "גם אימא שלי ילדה בגיל מאוד צעיר", מספרת ברונה. "אני חושבת שהיא קיוותה שזה יהיה אחרת איתנו ומאוד התאכזבה וכעסה שלא".

 

עד הלידה חיה במוסד ציבורי לנערות בהיריון שנוהל על ידי נזירות. "זה היה מקום טוב בסך הכל, חוץ מזה שאי אפשר היה לצאת לרחוב בלי ליווי של נזירה", היא מספרת. "כשדניאל נולד עברתי לגור עם אבא וסבתא שלי, שהייתה היחידה שתמכה בי ועודדה אותי. אבא של דניאל ניתק מגע כבר בתקופת ההיריון, ומאז אני לא רוצה שום קשר איתו וגם דניאל לא רוצה להכיר אותו, למרות שהצעתי לו לעשות כך".

 

חשבת למסור את דניאל לאימוץ?

 

"לא הסכמתי לוותר עליו. היה לי מאוד קשה, אבל לא הסכמתי לוותר. כבר כשנכנסתי להיריון מישהי שאני מכירה ניסתה לשכנע אותי למסור את הילד לאימוץ. היא שאלה אותי, 'איך תגדלי ילד לבד בלי עזרה מהמשפחה?'. היא מצאה זוג שרצה לאמץ מיד כשהוא ייוולד, וכבר היה להם חדר מוכן בשבילו. לא הסכמתי בשום אופן. פחדתי שלא אצליח לגדל אותו לבד, אבל לא ויתרתי ולמרות כל הקשיים הצלחתי".

 

מאז הלידה היא עבדה בניקיון או במסעדות, "כל עבודה שהצלחתי למצוא", היא מספרת. אבל מאבק הקיום היה קשה. כשדניאל היה כבן שנה וחצי הכירה גבר אחר והם עברו לגור ביחד. זמן קצר אחר כך נכנסה להיריון שני, שממנו נולד אדוארדו. "אחרי מערכת יחסים של שלוש שנים נפרדנו, ועברתי לגור עם אבא שלי בחדרון קטנטן עם שני הילדים, בלי חשמל או גז. זה היה קשה בגלל שבכלל לא הכרתי אותו. נפגשנו פעם ראשונה כשהייתי בת 14, וכשחזרתי לגור בבית שלו עם שני הבנים סבתא שלי כבר מתה ולא היה מי שיעזור. הייתי פרודה טרייה, לא היה לי כסף לשכירות, וכל התקופה הזאת גם עבדתי כדי לפרנס אותנו כי אבא שלי לא עבד. היחסים איתו היו גרועים. זו הייתה תקופה קשה מאוד".

 

הברק מכה פעמיים

 

נקודת השפל הבאה הגיעה כשברונה, כורעת תחת העול כמפרנסת יחידה, כמעט איבדה את ילדיה. "הייתי חייבת לצאת לעבוד, לא הייתה לי ברירה. אם לא הייתי עובדת, מה הילדים שלי היו אוכלים? מאיפה היה כסף לקנות להם בגדים? כשיצאתי השארתי אותם עם אבא שלי שהיה אמור לשמור עליהם. אבל הוא השאיר אותם לבד בבית או לבד ברחוב. אדוארדו נפל פעם ושבר את היד. אנשים דיווחו לשירותי הרווחה והם קבעו שאין אצלי תנאים לגדל את הילדים ולקחו אותם לבית יתומים".

 

ועדיין, הרע מכל היה לפניה. כדי להחזיר את הילדים לחזקתה נדרשה ברונה להוכיח שיש לה עבודה קבועה ומגורים הולמים למשפחה, והחלה להיאבק כדי לעשות זאת. היא הקפידה לבקר את בניה בבית היתומים כל שבוע, ואז גילתה שהם עלולים להילקח ממנה לתמיד. "יום אחד קיבלתי צו משופט שאומר שנשללו ממני זכויות ההורות, שכבר אין לי חזקה על הילדים והם יימסרו לאימוץ", היא נזכרת בדמעות. "זה הרס אותי. העבירו לשופט מידע כאילו אני לא מבקרת את הילדים בכלל – וזה היה שקר, הייתי אצלם כל שבוע. בדיוק אז התחלף המנהל של בית היתומים, והלכתי לדבר עם המנהל החדש. ביקשתי ממנו עותק של ספר הביקורים, בשביל להוכיח לשופט שאני מבקרת את הבנים שלי, כדי שיהפוך את ההחלטה. אז התברר לי שהמנהל הקודם של בית היתומים יצר קשר עם זוגות שהיו בתור לאמץ ילדים ושהוא כבר מכר את הבנים שלי לזוג מפורטוגל", היא טוענת. "הוא היה אמור לקבל מהם תשלום. בגלל זה הוא שיקר לשופט ומחק את הרישומים של הביקורים שלי".

 

זה נשמע כאילו הסיפור שלך חזר על עצמו עם הבנים שלך.

 

"הייתי בשוק, לא האמנתי שזה קורה. כל המסיבה שעשו כשחזרתי, כל השנים שעברו ובברזיל כמעט כלום לא השתנה. עדיין לוקחים ילדים מהאמהות שלהם ומוכרים לאימוץ, רק שעכשיו הם יותר מתוחכמים. איך אפשר לעשות דבר כזה? אנשים בלי לב. הבנתי שהבנים שלי לא היו היחידים שהוא תיכנן למכור".

 

איך הצלחת להחזיר אותם אלייך?

 

"מה שהציל אותי היו התמונות מיום ההולדת של דניאל. כשהוא היה בבית היתומים אירגנתי לו יום הולדת עם עוגה וצילמתי הכל. כשמפתחים את התמונות מופיע תאריך התמונה, וזה שיכנע את השופט שהייתי בקשר עם הילדים. הוא החליט להחזיר אותם אחרי כמה חודשים בבית היתומים. זה אחד הדברים שגורמים לי להיות גאה בעצמי כיום, עברתי כל כך הרבה והצלחתי להחזיר אותם אליי ולהגיע למקום שבו אני היום. אני רואה את זה כנס מאלוהים, כבר חשבתי שהכל היה אבוד. המקרה הזה עזר לי להבין קצת מה עבר על אימא שלי כשחטפו אותי".

 

דניאל, שעד עכשיו האזין בשקט לשיחה, לא נשאר אדיש להתרגשות של אמו. "אני זוכר כשיצאתי מבית היתומים", הוא אומר. "זה היה יום מאושר. אני זוכר את הגורים של הכלבים שאימא שלי גידלה, כמה שהיינו שמחים".

 

בתקופה שהיית שם חיכית שאימא תבוא לקחת אתכם בחזרה?

 

"ידעתי שהיא תצליח להחזיר אותנו אליה, כי היא נהדרת. היא באה לבקר אותנו כל שבוע וידענו שזה יקרה".

 

מנגינת הנדודים

 

כשהילדים חזרו לחזקתה הייתה ברונה בת 24, עם בן זוג חדש, בבית שכור ובתחילת ההיריון עם בתה אליסי (8). כשהילדה הייתה בת שנה וחצי המצב הכלכלי לחץ, וברונה נאלצה לקבל החלטה קשה. "חששתי שלא נצליח לגדל שלושה ילדים, ואבא של אדוארדו הציע לקחת אותו אליו לפאראנה (מדינה בדרום ברזיל)", היא מספרת. "הסכמתי, ושם אדוארדו גר בשבע השנים האחרונות. היה קשה לשמור על קשר כי הוא גר במקום קטן ומרוחק שעד לא מזמן לא היה בו אינטרנט. ביקרתי שם כמה פעמים, מאז הביקור האחרון עברו כבר שלוש שנים. פחדתי שהוא יכעס עליי, שיחשוב שנטשתי אותו. הייתי מאוד מודאגת. אבל לפני כמה חודשים קיבלתי ממנו פתאום הזמנה לחברות בפייסבוק. התברר שהאינטרנט הגיע לעיר שלו ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה היה ליצור איתי קשר. קפצתי משמחה, 'אדוארדו לא שונא אותי!' מאז אנחנו מדברים כל יום. הוא יגיע לבקר אותי בסוף השנה וכבר אמר שהוא רוצה להישאר לגור. הסכמתי עם בעלי שאם הוא ירצה להישאר נמצא דרך לעשות את זה, אולי נבנה עוד חדר".

 

אחרי שנפרדה מאביה של אליסי החליטה ברונה לשנות מקום. "אחותי עברה למדינת סנטה קטרינה והזמינה אותי להצטרף. באתי לבקר, אהבתי והחלטתי להישאר. היא עזבה תוך זמן קצר ואני נשארתי", היא מספרת. "כאן יותר רגוע, יותר קל. במידה מסוימת, הסיפור שלי נשאר בבית הקודם בקוריטיבה".

 

גם בסנטה קטרינה התפרנסה מעבודות ניקיון מזדמנות, עד שבחודשים האחרונים מצאה עבודה קבועה במלון, כמפקחת על חדרניות. "אני עובדת קשה אבל כבר מציעים לי קידום שאחריו אמור להיות יותר קל", היא מחייכת. בעיר החדשה הכירה את אדילסון, אבי בתה הצעירה (4) ובן זוגה בחמש השנים האחרונות. "שכרתי חדר בבית של דודתו, שגם טיפלה באליסי", מספרת ברונה. "אליסי מדברת הרבה ומתחברת עם כולם, והיא גרמה גם לו להכיר אותי. התחלנו לצאת ומאז אנחנו ביחד, שנינו גם פוקדים את אותה כנסייה אוונגליסטית. הוא נהג משאית ונמצא הרבה בנסיעות מחוץ לבית. הצלחנו לקנות שטח ולבנות את הבית הזה".

 

שעת הצהריים, הילדות חוזרות מבית הספר. ראשונה נכנסת לבית הבת הצעירה ג'וליה־קרולין, שממהרת לחבק את אמה ולהקריא לה מכתב שכתבה לה בגן. "אימא, את יפה ואני אוהבת אותך", היא מקריאה, וברונה נמסה.

 

למה נתת לבתך גם את השם קרולין?

 

"אני מרגישה שהשם הזה הוא חלק מהסיפור שלי, אני לא שוכחת".

 

את בקשר עם ההורים המאמצים שלך, הזוג תורג'מן?

 

"כן. היום זה יותר קל עם הפייסבוק והווטסאפ, אנחנו מדברים די הרבה. הם יצרו איתי קשר פעם ראשונה כשגרתי עם סבתי, אחרי שדניאל נולד. אני חושבת שהם היו מודאגים מהדיווחים שהגיעו לישראל. כשעברתי לסנטה קטרינה הקשר נותק, אבל אז אחיין של יעקב נסע לטיול בברזיל והתבקש למצוא אותי. הוא הצליח ומאז חידשנו את הקשר".

 

איך זה גורם לך להרגיש?

 

"אני מרגישה כאילו הם חלק מהמשפחה שלי, הם חשובים לי. הקושי הוא השפה ולהיפגש פנים אל פנים. הם היו יכולים להמשיך הלאה, אני מאושרת לדעת שהם עדיין דואגים לי ואוהבים אותי. כשביקרתי בישראל ב־2004 עם דניאל (ביקור שמומן על ידי תוכנית טלוויזיה ישראלית - ר"ל) נפגשנו בעצם בפעם הראשונה מאז שהייתי תינוקת. הם קיבלו אותי כל כך יפה, הרגשתי ממש כאילו הייתי בבית עם המשפחה שלי. בכלל, עד היום אני מקבלת מדי פעם פניות מישראלים שזוכרים את הסיפור שלי ורוצים לדעת מה שלומי, זה מחמם את הלב".

 

את עוד חושבת מה היה קורה אילו היית נשארת בישראל?

 

"בגיל ההתבגרות חשבתי על זה הרבה, הייתי בטוחה שהיה טוב אם הייתי נשארת בישראל. כשרבתי עם אימא שלי הייתי אומרת לה את זה. חשבתי, 'אלוהים, כל כך הרבה ילדים נמכרו ולא חזרו, למה דווקא אותי היית צריך להחזיר?'. היום זה אחרת, אני לא חושבת שאפשר לענות על זה. ברור שהתנאים שם יותר טובים, ברור שהעתיד שלי היה אחר. אבל לכל דבר בחיים יש משמעות, אם זה קרה זה היה צריך לקרות, גם אם אני לא מבינה למה. אני רוצה לדעת מה קרה לי, אני רוצה לדבר עם ילדים אחרים שאומצו בישראל, להגיד להם שכדאי להכיר את המשפחה שלך ולהבין מאיפה באת. אני יודעת שלהורים המאמצים אולי נראה שהילדים כפויי טובה, אבל זה לא המקרה. לכל סיפור יש שני צדדים וצריך להבין אותם.

 

"מבחינתי בסיפור הזה אין אשמים, רק קורבנות. הזוג תורג'מן חשבו שהם מאמצים ילדה בצורה חוקית ואיבדו אותה. אימא שלי איבדה בת שאהבה, כולם סבלו. האשם הוא רק מי שעשה את כל הרוע הזה וגרם לכולם לסבול. המקרה שהיה לי עם הבנים שלי גרם לי להבין את אימא שלי, למרות שמה שקרה לי זה פסיק לעומת הסבל שהיא עברה. היו לנו תקופות קשות אבל היום אנחנו בקשר טוב ומדברות כמעט כל יום. אנחנו מתכננות שבקרוב היא תעבור מקוריטיבה לעיר שלי כדי להיות קרובה".

 

את רק בת 31 וכבר עברת הרבה בחיים. הצלחת להשיג דברים גדולים בכוחות עצמך. מה הלאה?

 

"יש הרבה. אני ואדילסון מתכננים להתחתן, כי אף פעם לא התחתנתי בטקס דתי. ברגע שנקבל אישור אנחנו רוצים להרחיב את הבית, המגרש כאן שייך לנו והצריף שאנו גרים בו הוא רק זמני כדי שלא נצטרך לשלם שכירות. בני אדוארדו יגיע לכאן עוד כמה חודשים, אני רוצה שיישאר לתמיד ושהמשפחה תהיה שלמה. אני גם מאוד מקווה שאצליח יום אחד לבקר בישראל, להכיר את המדינה הזאת כמו שצריך, זה יהיה נהדר. תמיד נלחמתי כדי לשפר את מצבי, כדי לתת לילדים שלי את מה שלא היה לי. אני עוד לא יכולה לתת להם כל מה שרציתי כי נתקלתי בהרבה קשיים. בחיים של כל אחד יש משברים, אצלי הם היו קשים במיוחד. אבל הצלחתי לעבור את התקופות הקשות ולהתייצב ואני לא מפסיקה להילחם". •