מצטערת, זו לא ארצנו

חיותה דויטש על תוכניות הסאטירה בטלוויזיה: "זו ארצנו" החדשה, מול "החרצופים" הוותיקה. הראשונה חבוטה ומשומשת, השניה מבריקה ורבת השראה

 

 

זו ארצנו

 

לא בגלל הבדיחות החבוטות והמשומשות, גם לא בגלל ההטרדות טלפוניות הגובלות בפלילים. אם מישהו יזכר אי פעם בתוכניתם הזניחה של שי ודרור, יהיה זה בשל המקום הסוטה שאליו הובילו השניים את הסטירה הישראלית. נקרא למקום הזה: התעללות במשפחה. השבוע עמדה התוכנית בסימן יחסי הורים ילדים. כך, אחרי ששחקו עד זרה את מוטיב דוד-לוי–זונה-פוליטית, נרשם הדיאלוג הבא: "מה שלום בתך אורלי?" שואלים המראיינים, "שמענו שהיא עברה מסוכנות ד' לסוכנות ט'?" "גם עליה אתם אומרים שהיא זונה פוליטית?" נוהם האב הפגוע, "לא אמרנו פוליטית", משיב המראיין מלא הטאקט. קדם לכך הרהור שובב על דרכה בחיים של היתומה הסוררת, דליה רבין, ששרכה דרכיה עד לכדי פגישה עם פושע אמיתי, כלומר - סילבן שלום מהליכוד. ההורים הסתלקו – הילדה מתפרעת. מה התחנה הבאה, המרפסת בכיכר ציון?

בכך לא תמה הטלנובלה, בשם האיזון הקדוש בין שמאל לימין ובין רוצח לנרצח, כלל הפרק הבא - שיחה עם גאולה עמיר, לרגל חתונת הבת . צריך היה לשמוע כדי להאמין: "מי זה הפסיכי שמתחתן עם הדס עמיר?" מהגגים הגאונים, "הנכד של עמי פופר? הבן של שקולניק?" בפנייה טלפונית מהמביכות שנרשמו על המסך, פונים השניים אל האם ההמומה, ומברכים אותה על שסוף סוף נפטרת הבת משם המשפחה הנורא שלה. אגב, שי גולדשטיין, חשבת פעם לעשות את זה בעצמך?

בסוף, ובעיקר בזכות ראיונות הרחוב, הבנתי את הקונספט של תוכנית הסטירה המופלאה הזו: שי ודרור, גיבורים על חלשים, מראים לנו את "פני החברה", לאמור: זו ארצנו, וככה היא נראית. פני החברה? אני ראיתי ישבן - ישבנו של הבריון מתרחק והולך, מותיר אחריו את העילג החלשלוש, שלא ידע להשיב מלחמה שערה, מרוסק על הרצפה. איך אתה אתה מעדיף את האורניום שלך, מדולל או מרוכז? שאל המראיין משל היה מלצר מנומס במסעדה. רייר או וול דאן?. במילים אחרות – לא סאטירה אמיתית על חברה אלימה ראינו כאן, (התרצו ילדים ללחוץ על הכפתור האדום שיפעיל את הפצצה שהרגה את סדקו הקטנה מהירושימה? ) אלא כשל סביר של אזרחים לחוצי מיקרופון, שלא ידעו מה לענות לשאלות המשונות שהוצגו להם.

בניגוד לאומללים הללו, לא היתה לי בעיה מצפונית מיוחדת עם הפיכתם של שני טייקוני התקשורת, רפי רשף (איש האצבעות המתפתלות), ומינה צמח (התקשרו אלי מהבית הלבן!), למושא של סאטירה נוקבת, כמובן, אם זה לא היה משעמם כל כך.

 

החרצופים

 

מול הרדיו המצולם של זו ארצנו, זוהרת "החרצופים" באור יקרות של השראה וכישרון. אני מודה, עם כל ימניותי המתפרצת, אני ביסודי אדם פשוט ומיינסטרימי. כשמראים לי הומור עשוי היטב אני נהנית ממנו, גם כשהוא יורה ברגלי הפצועה. לאחר לילה אפור ומשמים בחברתם של גיבורי "זו ארצנו", תקינים פוליטית ומעוותים מכל בחינה אחרת, התאפיינה אלה בדחיסות ערנית ומרעננת. החברים בתוכנית לא בזבזו דקה, מתחשבנים עם עם ביבי ופרס, ברק ושרון, ליברמן והרב עובדיה, דוד לוי ודן מרידור, שריד ועראפת, ויעקב – נשיקה ממיקי – איילון, כבר אמרתי? במקום לדבר, משתמשת התוכנית בהצלחה בכלי הויזואלי שעומד לרשותה ומצליחה לספר לנו המון סיפורים ומצחיקים.

למשל בהומאז' לתוכנית "ההישרדות" כאשר בתנועות מצלמה היסטריות, כנהוג, מקבלים השורדים משימות אימה: עמידה מול תיכוניסטים, רוסים וחיים רמון. או לחילופין, ברומנסה מרגשת על אריקה ועמי ישראלי. בסרט הבורקס הזה מנסה החתן לגלות פרטים על משפחתה של אהובתו, מקבל סיפור כיסוי בדמותו של מרידור העדין, וחושף לבסוף את האב הסב הדוד והדודה האימתניים. סיפור זה הוא דוגמא טובה כיצד ניתן לקחת אמירות חבוטות, כמו זו על דוד לוי ומקצועו העתיק, ולהעניק להן נפח, ארומה וטיפול מקורי גם בלי אורלי. הקטע ייזכר לעד בזכות הפתרון הדו משמעי והמבריק לסבך הרומנטי: הסיבה שבגללה יישאר עמי (הגזען? הנאמן למולדתו?) בכל זאת בזרועותיה המסוקסות של אריקה היא שאהודית גרועה יותר: היא "נותנת" לערבים.

לשבחי יאמר שניחשתי לא רע היכן יסיים את חייו הפתק הלבן הצח שפתח את התוכנית בפרומו קצת מסריח, אבל חינני (רמז: לא בקלפי). עוד יאמר בעניין שבחי, שלמרות המגמה הפוליטית הבולטת מדי שעטפה את התוכנית בצמר גפן לבנבן ורך, (מגמה שנוסחה היטב במאמרי המערכת של הארץ ובמודעות שונות: לאמור: פתק לבן זה שרון, אסון ופוייה באופן כללי), נשפכתי מצחוק, מנסה להתנחם במעט הבדיחות שהתחשבנו גם עם הצד שכנגד.

אין להכחיש - רגעי הנחת הצרופים שזכיתי לחוות במהלך התוכנית התמקדו באותן שניות ספורות שבהם ההנאה והאג'נדה לא עמדו בסתירה בולטת. רגע כזה סיפקה הופעתו מרטיטת הלב של הזמר הצרפתי הנודע יוסי שריד, מדקלם בקול שארל אוזנבורי על יונה וכנפיה, על שלום שעושים בין שניים ומלחמה שצריך בשבילה רק אחד, כשהמקהלה מולו, בהרמוניה מושלמת, עושה קולות (וברקים) של עראפאת וחברים: "פלשתין – מאל עריש עד קצרין – על הראש שלך עוד נשתין". נו טוב, חוץ מעוד רגע קצרצר שבו נראה ברק מופל על הקרשים, בעוד יעקב איילון מכריז עליו באובייקטיביות תקשורתית אופיינית כעל המנצח. ושאלה לסיום, האם, בקטע שבו שר סבא אריק הסנילי לנכדו המבוהל "רד אלינו אוירון", נבחר בכוונה השיר הזה דווקא, או שזו רק פראנויה שלי?

 

חיותה דויטש – מתנחלת המתגוררת בנווה דניאל, סופרת ובעלת טור תרבות בירחון המתנחלים ביש"ע "נקודה"