הבת שלי והסופר שלה

None

סוכה, סוס ובאר / אני מקנא באנשים שגרים כל ימי החג בסוכה שלהם. מקנא בסוסים שדוהרים במרחבי האינסוף והייתי מת להיות ברמן באיזה בר פינתי באלנבי או בסוף העולם. ובערב חם אחד במועדון זאפה בהרצליה, כשהתיישבו כמה מאות אנשים מול במה ריקה עם שני כיסאות ומיקרופון וחיכו שאולי סוס אחד ייכנס לבר (או סוסה, ואולי אפילו עדר), חשתי שעוד מעט אקנא בסופר שייכנס עם הבת שלי לשיחה לעיני הקהל. כי מה שעמד להתרחש פה זה הנוהג העתיק שבו שיחה בין סופר למראיינת על עצמו ויצירתו תרתק את הקהל שהיה מוכן לשלם על זה אפילו בכסף.

 

האזינו לטור של שלמה ארצי

 

וכאן עולה השאלה המרתקת: למה אנשים רוצים בכלל לדעת מה חושב הסופר מחוץ ליצירתו? האם זו סקרנות לשמה? האם זה רצון ללמוד יותר או שמא סתם רכילות? ואולי בסוף זה דומה לסיבה שבגללה אנשים רוצים לדעת על חיי אייל גולן ואשתו לשעבר, או על ביבי, שרה ובניהם. ואפילו עליי הקטן שנתנו לי טור כל יום שישי לשפוך בו את מחשבותיי וצפונות ליבי.

 

מסע ברכילות / והתשובה? פגישה בין קהל, סופר ומראיינת מביאה סיכוי למפגש רגשי עם עצמנו תוך כדי תנועה ותודעה. והקילוף החושפני הזה יכול ללמד אותנו משהו על חיינו, גם אם יהיו בו פיסות רכילות שלא שייכות לנו. אגב, אנתרופולוגים טוענים שבלי רכילות העולם לא היה מתפתח, ושהעברות המידע הראשונות בעולם, על ידי מתופפים בג'ונגלים, היו אלה שפיתחו וחשפו אותו. כי ככל שהמידע עבר ממקום למקום, העולם הסתקרן והתרחב. ובמילים אחרות, גיא פינס זה לא סתם סם חיים רכילותי למתמכרים לסלבס, זה גם מרחיב את הדעת.

 

אז ישבנו באולם וחיכינו. ואחר כך כשהאור ירד חשתי התרגשות גדולה. א', מפני שאני חולה על הבת שלי (שירי שמה) וב', כי לא היה לי ספק שהסופר שלה יספק את הסחורה הרגשית שכולנו ציפינו לה, הרי הוא משכמו ומעלה כבר שנים ולא מזמן זכה בפרס מאן בוקר היוקרתי על ספרו "סוס אחד נכנס לבר".

 

דובים טורפים / הם עלו לבמה, קיבלו כמה מחיאות כפיים לא היסטריות במיוחד (אם הייתי מקבל מחיאות כפיים כאלה, הייתי בורח ישר מהבמה מחשש שהקהל לא בעדי). אבל מיד, כדי לשבור את הקרח, סיפר הסופר על חוויה שעבר במסע בין קרחונים שערך באזורי הקור של צפון אירופה. הוא שהה בכפר קטן מוקף דובים שבו אתה לא יוצא החוצה מהבית ללא רובה להגנה. והשאלה שהכי מטרידה את תושבי הכפר היא לא הפצצה האיראנית הגדולה או מלחמת צפון־קוריאה באמריקה, אלא את מי ואם תטרוף הדובה הרעבה כשתחדור בלילה לכפר. פרופורציות, קוראים לזה. למשל, קראתם על הזאבים התוקפים אנשים בים המלח? אז משהו כזה, רק יותר אכזרי. כי אם נפלת לזרועות הדובה ותהיה טעים לה, היא תטרוף אותך עד שתמות.

 

סיפור טוב ומזעזע, חשבתי לעצמי ומיקמתי את הכיסא כדי שאראה משהו, למרות שלא היה מה לראות מלבד ברמנית משועממת בצד, קהל דרוך וזוג שהקשיב לשירי ולגרוסמן תוך כדי מזמוז איטי.

 

הילד מהגדנ"ע / מה הכי כיף בשיחות כאלה? שהן מתגלגלות. וכשבחורה אסוציאטיבית ומרגשת כמו שירי וסופר כל כך חכם ועמוק כמו דויד גרוסמן נתקלים זה בזה, יוצאים מהם ניצוצות חכמים ורגשיים.

 

למשל, הוא סיפר איך הוא קם כל בוקר ומחכה בכמיהה לרגע הכתיבה. או על איך הסיפור כותב את עצמו עד כדי כך שהוא, הסופר, לא יודע מה יילד יום אצל גיבוריו. וכמובן, על איך סיפור ששמע באקראי לפני שנים על ילד ששהה במחנה גדנ"ע ומבשרים לו שאחד מהוריו נהרג (רק בלי להגיד לו מי משניהם) הופך לסיפור הרקע ל"סוס אחד נכנס לבר".

 

וזה הזכיר לי סיפור מהחיים שלי, איך כשסבי מת והוריי רצו להסתיר את דבר מותו מאחותי, פקדו עליי להוריד אחרי השבעה את כל מודעות האבל ברחובות ולהחביא אותן במגירה עם מפתח. עשיתי כמצוות הוריי (הייתי בן עשר) ושנים אחר כך, כל אימת שאחותי התקרבה למגירה הייתי קופא מפחד, שמא תגלה את המודעות והאבל על סבא יתחדש.

 

"את כבר יודעת שסבא שלנו מת?" שאלתי את אחותי כשהייתה בת 30, והיא צחקה וענתה: "תמיד ידעתי, ואתה יכול לשחרר את המגירה ולהכניס אליה חוברות 'פלייבוי'".

 

אלם / הרגע הזה בחיים שבו שני אנשים מתחילים לשוחח אחד עם השני הוא רגע מיוחד במינו. והוא קורה לכולנו כל יום, רק שאנחנו כמעט לא חשים בו.

 

זה מתחיל בשאלה הכי בנאלית ועמוקה, "מה קורה?" או במשפטים אוניברסליים כמו "את מוכרת לי", או "הכלבה שלך זה כלב?" (שיחות של בעלי כלבים בפארק).

 

כל כך התרגלנו לשיחות הקטנות האלה, שאנחנו כבר לא שמים לב להתפתחותה של שיחה, בין אם זה עם מישהו זר לחלוטין ובין אם זה בסימוס, במייל, בטלפון או פנים אל פנים.

 

בעיניי, התחלת שיחה משולה להתחלת גאולה. זה הגילוי של האדם הניצב מולך, וההחלטה המהירה אם המשוחח בכלל עושה לך את זה ומה יהיו גבולות השיחה. לכן אהבתי את הרומז והנרמז בשיחה של שירי וגרוסמן ואיך לפעמים, כשהם דיברו יותר מדי, הם העירו לעצמם על זה. והכי מרגש היה הרגע הטסטמוני שבו שירי התוודתה בפני הסופר שמאז נפילת בנו אורי ז"ל בלבנון, התקשתה לקרוא את ספריו "נופל מחוץ לזמן" ו"סוס אחד נכנס לבר", עד יומיים לפני המפגש ביניהם.

 

שתיקת האב השכול פיצצה את האוויר בזאפה, ואנשים בקהל בכו (כולל אני) כששירי הקריאה את הקטע מהספר "נופל מחוץ לזמן" על האב שמחפש את הבכי המתאים לאבל שלו.

 

הניצוץ האנושי / אני לא זוכר בדיוק על מה עוד הם דיברו, אבל זה נראה לי כמו רוב השיחות שלנו בחיים, שאנחנו שוכחים חצי מהן.

 

"אמרת כך וכך", מאשימים אותי תמיד בדיעבד.

 

"אבל אני לא זוכר", אני מתגונן.

 

כן. לא רק שהזיכרון שלנו סלקטיבי וזוכר רק מה שבא לו (ובעיקר מה שנוח לו), אלא גם השמיעה וההאזנה והפרשנות שלנו סלקטיביות. ומכאן קורות חצי מאי־ההבנות שבינינו, כולל המריבות, העלבונות והמלחמות שבחיינו.

 

דיאט / השיחה הסתיימה. האורות נדלקו. ליד הבר ישבו כמה אנשים, אבל אף לא סוס אחד. והם נותרו ישובים לדקות ארוכות, כי ידוע שאנשים אינטליגנטים חייבים להפנים את החוויה שעברה עליהם. ואכן, משהו באוויר היה חזק יותר מכל הרעש הגדול שאנו חיים בו. כלומר, יותר מיצר התחרות, האגו הדורסני, המעקב ההזוי אחרי עלילות השלטון, טקסי שרת התרבות והתקשורת האובססיבית המדווחת לנו על כל פיפס דבילי בחיים, כאילו הוא גורלי. לפתע התמקמה לה פה שיחה, כמו רגע של חסד. ואז הבנתי למה דיבר גרוסמן על הניצוץ האנושי שיש בכל אחד מאיתנו, ושהוא הסופר אמור ללכוד אותו בספריו.

 

בחדר של עצמנו / כל החיים אנחנו מתאמצים להציץ מבעד לחור המנעול כדי לגלות מה קורה בחדר של עצמנו. וכמו ילד שהמבוגרים הכריחו אותו לנסוע שעות ממחנה הגדנ"ע כשהוא מפוצץ ממחשבות על מי מהוריו מת, ככה אנחנו נוסעים שנים מול המחשבות האולטימטיביות שלנו.

 

"בא לך Seven Up?" שאלה המלצרית והעירה אותי לרגע ממחשבותיי. "כן", אמרתי והשהיתי את יציאתי מהאולם. אחר כך, כשהיא הביאה לי את הכוס, שתיתי ושתיתי ממנה כמו סוס אחד שנכנס לאגם צמא ויצא עוד יותר.