דביל וטוב לו

כשעתיד האנושות מופקד בידי מוקיונים, כדאי לחזור אל 'השבח לטיפשות', חיבורו בן ה־500 של אראסמוס מרוטרדם

השבח לטיפשות // דזידריוס אראסמוס מרוטרדם מלטינית: נתן רון ומרב מילר  כרמל 173 עמודים

 

 

נוכח העלבונות שמחליפים בימים האלה מנהיגי אמריקה וקוריאה הצפונית, כשנדמה שעתיד האנושות מופקד בידי מוקיונים תקיפים - פגישה עם תרגום חדש ל'השבח לטיפשות' היא דבר בעיתו.

 

זהו התרגום השלישי לעברית שזוכה לה היצירה הזאת, שהתפרסמה בשפה הלטינית ב־1511, ומאפשרת הצצה לאגף המבודח של ספרות הרנסנס (לצד התרגומים העבריים של 'דקאמרון' או 'גרגנטואה ופנטגרואל' מתחילת שנות האלפיים). זוהי מסה סאטירית די קצרה, כתובה כפרודיה על נאום פילוסופי; מעין מדריך מדומה לאמנות הנאום שנושאת דמות אלגורית, היא אלת הטיפשות. כ־500 שנה לאחר פרסומו, זהו החיבור המוכר ביותר מאת דזידריוס אראסמוס, איש רוטרדם - דמות מפתח בגיבוש המחשבה ההומניסטית - על אף שמדובר כמעט באנקדוטה, בשעשוע טקסטואלי צדדי, ביחס לגוף היצירה המגוון שלו כהוגה, מתרגם, עורך ופדגוג.

 

אראסמוס חי ופעל בתקופה שבה מתערבבות רוחות של סובלנות דתית וקנאות דתית. נראה ש'השבח לטיפשות' מיועד לאליטה משכילה, שתוכל לקבל בחיוך ובהבנה את דברי הביקורת שהוא מפנה כלפי הממסד, הכנסייתי והמדיני, כשהוא מערבב מקורות יווניים ורומיים קלאסיים עם מסורת תיאולוגית נוצרית, לבליל דמוי סטנד־אפ. בנימה שנונה, ידידותית, מבקש אראסמוס להציג את הטיפשות כיסוד החיים האנושיים בכל אגפיהם. "מה שמרבֶּה את המין האנושי הוא איבר מגוחך ומטופש כל כך, שלא ניתן לנקוב בשמו בלי לעורר צחוק. זהו המעיין המקודש שהכל חבים לו את חייהם".

 

אלת הטיפשות הפטפטנית שלו מזכירה את דמויות השוטים המחוכמים ממחוזותיו של וויליאם שייקספיר, שיעלו על הבמה בהמשך המאה ה־16. כמותן, היא מושכת תשומת לב ואמון מצד הקורא בעזרת צורת ביטוי שממסמסת את הגבול בין שקר ואמת, ישירוּת והעמדת פנים. אראסמוס - נזיר בעברו (שלא סבל את חיי המנזר), כומר מוסמך (שלא השתלב בממסד הכנסייתי) - משתמש כאן בהשכלתו הנרחבת, בחוש ההומור שלו, כדי לשחרר את האדם המשכיל מכוחות של דיכוי, חיצוניים־פוליטיים וגם, אפשר לומר, פסיכולוגיים.

 

בעידן תרבותי שמזוהה עם השאיפה לשלמות אנושית - אראסמוס מעודד את הקורא לקבל בהבנה את ההיבטים הבלתי־רציונליים כביכול במחשבה האנושית. כהקדמה בלתי נפוחה להגות הפסיכולוגיה המודרנית, הוא מדבר במפורש על חשיבותן של רמייה עצמית, יוהרה, אשליה ועיוורון. "כדי שחיי אנוש לא יהיו קודרים ומרים, חנן אותנו יופיטר ביתר רגש מאשר שכל... הוא אף הגדיל לעשות וכלא את השכל בפינה צרה של הראש ואת יתר הגוף הותיר לתשוקות". מילדות ועד זקנה, תוך התייחסות לתאוות הפרסום ושאיפת השלטון, הספר מונה את השלבים השונים בחיי אדם, ומציג את תחומי הדעת השונים - משפט, שירה, פוליטיקה - כביטוי לכוחם המפרה, המתסכל, הרב־משמעי של דחפים לא־תבוניים. למעשה, הספר מערער באופן משועשע על הגדרת השיגעון והכסילות במונחים של היעדר תבונה.

 

לא כל פסקה בחיבור הזה היא מופת של הומור רענן, לא כל התלוצצות מלומדת שקולה לשלוק שמפניה, אבל במובן המשמעותי יותר, החיבור הזה אכן מעודד את הקורא להגדיר לעצמו מהי תבונה בעיניו, מהי טיפשות, כיצד הן נבדלות זו מזו, מתי הידע מייצר אטימות, ומתי התבונה בוקעת מחוסר מודעות.

 

הידידות שהספר מציע לקורא מבוססת על מהלך מתמשך של הכרה בטיפשות המשותפת לקורא, למחבר, לכל אדם, בחשיבותם של גיחוך ואשליה לקיום של חיים תקינים. הידידות הזאת נבנית גם על המשותף לקורא ולאלה הליצנית שאראסמוס מגלם - ביחס לניסיון של שליטים, מלומדים, מקצוענים להסוות את טיפשותם שלהם, או להמם את קהלם בידע חסר משמעות.

 

אנחנו מוקפים בקולות שדוחקים בנו לחשוד בגופים שמפיצים ומשמרים ידע: עיתונים, ספרים, אוניברסיטאות. הספר עצמו מבטא את החדווה של אדם מלומד לבטא רעיונות באופן לא מחייב, בלתי פורמלי - ואת הביקורת שלו כלפי אליטיזם למדני, כלפי הגות שמשתמשת בשפה ובמינוח אקדמי־תיאולוגי כדי לערפל, לסבך, לנפח רעיונות, כדרך לשמר כוח וסמכות בידי קבוצה מסוגרת. אבל בניגוד לליצנים הפוליטיים של המאה ה־21 שמתפארים בספרים שלא קראו, בניגוד לפרסומות שמדרבנות אותנו להפסיק לחשב חשבונות ופשוט לחיות את הרגע - אראסמוס מציע לקורא לשים לב כיצד מתוך רגעים של גיחוך, טמטום ואפילו שיגעון בלתי מזיק - הוא מפיק מעצמו ידע חדש, רעיונות חדשים, רגשות חסרי שם. הליצנית של אראסמוס קוראת לנו לכבד את היצר הזה, לתת לו להשתטות לפני שמושיבים אותו במשפט תחבירי, בטיעון מסודר. ולהפך, לתת לרעיונות מוכרים להבריז מבית הספר, כלומר, לאפשר לידע מאובן וזקן להתיילד. מה לעומתה מציעים לנו הליצנים המקומיים כשהם מגלגלים עיניים מול האפשרות לקרוא סיפור של צ'כוב? את הציווי לכבות את כוח הדמיון. •