הסכם חסר סיכוי

None

במהלך שיחות הפיוס בקהיר התבקש חמאס להציג בפני אנשי הביטחון של הרשות הפלסטינית את מפת המנהרות בעזה, כחלק מההסכמה לתאם את הפעילות הביטחונית מול ישראל. נציגי חמאס אפילו לא טרחו להתייחס לבקשה הזו.

 

שיחות קהיר הותירו בידי חמאס בעזה את המנהרות, את המעבדות, את מפעלי ייצור הנשק, את המל"טים ואת גדודי עז א-דין אל־קסאם הקומנדו הימי. למעשה, הזרוע הצבאית של חמאס נותרה כשהייתה — תחת פיקוד ישיר ובלעדי של חמאס. לכן בישראל מתייחסים להסכם שנחתם אתמול כאל כזה שאין לו כל סיכוי להתממש, כך שחבל אפילו לבזבז אנרגיה על ניסיונות לשבש אותו. מה גם שהממשל האמריקאי ומצרים ממילא ביקשו מישראל לא להתערב.

 

עם זאת, ההסכם מראה תזוזה כלשהי במוכנות של חמאס לוותר על המונופול המוחלט שיש לו על הנשק ברצועה. כך, למשל, האחריות על המעברים תועבר בהדרגה לידי הרשות הפלסטינית, ו־3,000 שוטרים אמורים להגיע מהגדה לעזה ולהשתלב בפעילות של 12 אלף השוטרים העזתים שגם האחריות עליהם תעבור לידי הרשות.

 

האופן שבו יתבצעו המהלכים הללו והאחרים שבהסכם ייקבע בדיונים של ועדות משותפות לחמאס ולפת"ח. בכלל, רוב סעיפי ההסכם שנחתם אתמול מותנים בעבודתן של ועדות, שלמרביתן אין אפילו תאריכי יעד. כך, למשל, עתידם של פקידי הממשל העזתי יידון במסגרת ועדה שאמורה למסור את המלצותיה בעוד ארבעה חודשים — נצח במושגי המזרח התיכון.

 

ועדת נוספת אמורה להציג תוכנית שתאפשר את הפסקת הרדיפות והמעצרים של אנשי חמאס בגדה, מה שיחייב את חמאס, לכאורה, להכריז על הפסקת פעילות הטרור. אלא ששום אזכור לכך לא מופיע בשום מסמך משותף לחמאס ולפת"ח, ובינתיים המידע שיש לשב"כ לא מדבר על ירידה כלשהי בפעילות התאים הצבאיים של חמאס בגדה, אלא להפך.

 

בישראל גורסים שהליכתו של אבו־מאזן לקראת המצרים, והנכונות שלו לקבל הסכם שלא נותן לו שליטה על הנשק ברצועה, מנציחות את היותו ברווז צולע, אבל הצורך שלו להציג בפני הממשל האמריקאי מצג של שליט שיש לו מנדט לפעול בשם כל העם הפלסטיני חשוב לו יותר מוויתורים לטווח קצר. ארה"ב עומדת להציג תוכנית מדינית להסדר במזרח התיכון, והצגתו כפרטנר לגיטימי היא יעד עליון מבחינת אבו־מאזן.

 

כך או כך, בישראל לא מאמינים שחמאס יקבל על עצמו את המחויבויות שיש לרשות מול ישראל, וההערכה אומרת שמדובר בהסכם שיסתיים בקריסה בתוך שלושה או ארבעה חודשים. ובכל מקרה, ממשלת ישראל לא תהיה מסוגלת לחיות עם ההסכם הזה, גם אם יכלול התחייבות של חמאס לרשות להוריד את המתח בעזה. הסיבה לכך היא שאז ההסכם יחייב את ישראל לוותר על מדיניות הבידול בין עזה לרצועה, בידול שאיפשר לה לחמוק מתהליך מדיני בטענה שאבו־מאזן לא מייצג את האומה הפלסטינית כולה — ועל כך היא לא תהיה מוכנה לוותר כל כך מהר.

 

יתרה מזאת, ישראל לא מקבלת בתמורה לוויתור הזה שום הישג מובטח בדמות הכרה של חמאס בישראל או התחייבות להפסיק את מעשי האלימות. לכן ההסכם הזה, כפי שהוא נראה היום, לא יחזיק מים.