בתביעה שהגיש בעל החווה הוא ביקש לבטל דרישה שנשלחה אליו בסוף 2015 לתשלום חוב של 7,998 שקל. לדבריו מדובר בחוב שנוצר לאחר דחיית פניות חוזרות ונשנות שלו לתאגיד בבקשה לניתוק המים. הוא סיפר שהתאגיד דחה את בקשתו הן כשבנכס שהה שוכר והן אחרי שעזב.
על פי התובע, בשיחה בינו לבין עובד התאגיד נתן לו האחרון את הרושם שמד המים ינותק או יפורק. הוא הדגיש שלא הייתה לו שום אפשרות לנתק בעצמו את מד המים מאחר שהדבר אסור על פי החוק. לדבריו, דרישת התשלום נוגעת לצריכה חריגה ביותר שנוצרה בחודש אחד בלבד, ואולי אף ביום אחד בלבד במהלך נובמבר 2015, בשל נזילה או פעולה זדונית.
התאגיד טען מנגד שהתובע דרש לנתק את מד המים כדי להפעיל לחץ על השוכר לפנות את הנכס. לאחר שהתובע הבין שהתאגיד לא רשאי לנתק את השוכר ומשפחתו ממי השתייה כל עוד הוא גר במקום, הוא שינה גרסה וטען שביקש לפרק את מד המים מהיום שבו השוכר עזב את הנכס.
נטען שבשיחה מול התובע הובהר לו שהשוכר עצמו הוא שאמור לפרק את מד המים ולקחת אותו עמו. צריכת מים חריגה, צוין, היא תופעה נפוצה שנובעת בעיקר מפיצוצים או דליפות סמויות ברשת המים ובכל מקרה האחריות לתקינות רשת המים מוטלת על בעל הנכס.
אבל השופטת רחלי טיקטין עדולם קיבלה את התביעה. לדבריה, התאגיד פעל כראוי כשסירב לנתק את המים כשהשוכר שהה בנכס, אולם הוכח שבעל החווה פנה בבקשות ניתוק גם לאחר עזיבת השוכר ובשלב זה הייתה חובה להיענות לבקשתו ולנתק את המים.
לפי כללי תאגידי מים וביוב, הוסיפה, כשאדם רוצה לנתק נכס ממערכת המים, עליו לפנות בבקשה לתאגיד ולא לנתק את המים בעצמו. התובע אמנם לא הגיש בקשה בכתב בהתאם לטופס שבתקנות, אך הוא פנה לנתבעת בדרכים רבות אחרות ולא הייתה סיבה לסירובה.
השופטת טיקטין עדולם הוסיפה שבאחת השיחות נשמע התובע מתחנן בפני עובד התאגיד שינתק את מד המים. זאת ועוד, בשיחה האחרונה בין הצדדים, שנערכה לאחר עזיבת השוכר, תועד עובד התאגיד נותן לתובע את התחושה שהשוכר יפרק את מד המים. אותו עובד גם לא הפנה את התובע להגיש בקשה בכתב על פי הכללים.
נקבע שבמקרה חריג זה, ועל רקע הפניות החוזרות, היה על התאגיד להסביר לתובע את הדרך המסודרת שבה עליו לפנת ולא לתת לו "לחיות באשליות" שהדברים יסתדרו מאליהם. השופטת סיכמה שאם תאגיד היה מנתק את מד המים כשהתובע פנה אליו לאחר עזיבת השוכר, הנזילה לא הייתה מתרחשת והחוב לא היה נוצר.