הקופצת הוותיקה, שנבחרה על ידי העיתון "מארקה" לגדולת האתלטיות של ספרד בכל הזמנים, היוותה השראה לספורטאיות רבות בזכות רוח הלחימה שלה ובהתמדה בגילאים מאוחרים, גם נגד כל הסיכויים.
באופן חריג, רוב הצלחותיה העיקריות נקבעו לאחר שחצתה (ובהרבה) את גיל ה-30. כך, למשל, את מדליית הזהב האולימפית היחידה השיגה בגיל 37. זה קרה בתחרות שבה הושגה תוצאה נמוכה יחסית, 1.97 מ', אך בתום קרב מורט עצבים עם מירלה דמירבה הבולגרייה והקרואטית בלנקה ולאסיץ', שקבעו גובה דומה.
נוסף על כך, הזהב בריו הושג לאחר שסיימה במקום הכי מתסכל לספורטאי צמרת, הרביעי, באולימפיאדות בבייג'ינג 2008 ובלונדון 2012.
לישראלים זה מזכיר את חנה מיננקו, שסיימה רביעית בלונדון וחמישית בריו, בתקווה שתסיים מסלול דומה לזה של הספרדייה בטוקיו 2020. באליפות העולם האחרונה בלונדון, ברזרבות האחרונות של כוחה, חזרה... למקום הרביעי.
ביטייה הייתה אלופת אירופה בשלוש האליפויות האחרונות: בהלסינקי 2012, בציריך 2014, ובאמסטרדם 2016. כמו כן היא מחזיקת במדליית ארד מאליפות העולם במוסקבה 2013. שיאה האישי בקפיצה לגובה באצטדיון נקבע לפני 10 שנים, 2.02 מ', ושיאה באולם הוא 2.01 מ' מאותה שנה.