פייק ניוז לכחולי המדים
None
קשה לדעת מה חשב נתניהו כאשר פירסם בשבת את הפוסט שלו נגד מפכ"ל המשטרה. אולי לא חשב די. נתניהו האשים את רוני אלשיך בהעסקת יועץ פוליטי "בעלות של מיליונים ללא מכרז", וב"צונאמי של הדלפות לא חוקיות". שתי ההאשמות היו כוזבות בעליל, פייק ניוז. חברת הייעוץ של ליאור חורב עלתה למשלם המיסים 325 אלף שקל בשנה שעברה ו־238 אלף בתשעת החודשים הראשונים של השנה הנוכחית. היא מועסקת במשימות ספציפיות. לחורב אין סיווג שמאפשר לו לדעת מה קורה בחקירות ראש הממשלה.
והעיקר, במבחן התוצאה, אין הדלפות מהמשטרה. המאבק ההירואי שניהל בעניין הזה המפכ"ל נשא פרי. הקורבנות הראשונים של המאבק היו הכתבים לענייני משטרה: ייבשו אותם. סיפורים מתוך החקירות מגיעים עכשיו, אם בכלל, ממקורות אחרים, בעיקר מעורכי דין של נחקרים. לנחקרים יש אינטרסים; גם לעורכי הדין שלהם. לא יהיה מופרך להעריך, שהדלפות באות גם ממקורות מקורבים לנתניהו.
בסך הכל, חקירות ראש הממשלה מתנהלות תחת איפול. איפול כזה לא היה בעבר, לא בחקירות שרון ולא בחקירות אולמרט. נתניהו מוטרד בגלל החקירות, לא בגלל ההדלפות.
הקמפיין של נתניהו נגד המשטרה לא נולד מהבלחה של רגע: הוא מהלך מתוכנן. גם העיתוי מתוכנן: רגע לפני שמתחדש מצעד העדים בלהב 433, רגע לפני שחוקרי המשטרה חוזרים לבקר במעון ברחוב בלפור. יש במהלך היגיון: זה הזמן לזרוע בציבור את זרעי הדה־לגיטימציה. לא רק החוקרים חשודים; עצם החקירה לא לגיטימי. לכן נשלח חבר הכנסת דודי אמסלם להעלות הצעת חוק שתאסור על חקירת ראש ממשלה. הצעת החוק לא תעבור — בנט, כחלון וליברמן לא ייתנו את ידם לחוק שימליך עליהם את נתניהו לנצח – אבל התקשורת מדווחת והרשתות נענות והזרעים נזרעים.
נתניהו יודע, כמובן, שההחלטות בעניינו לא יתקבלו בכיכר השוק, לא בהפגנות בכיכר גורן בפתח־תקווה ולא בכנסים של תומכיו בגני התערוכה. אבל הוא יודע גם שהחלטות בחקירות מהסוג הזה אינן מתמטיקה. לאווירה הציבורית יש משקל. החקירות נגד אהוד אולמרט התקיימו לאחר מלחמת לבנון השנייה, כשהתחושה בציבור הייתה שאיבד את הלגיטימיות שלו לכהן כראש ממשלה (נתניהו דאג לאירגון ולמימון הקמפיין שטיפח את התחושה הזאת, והוא ידע למה). לנתניהו יש היום בסיס תמיכה רחב. זה הארסנל שלו ערב כניסתו לישורת האחרונה של החקירות. זה הנכס.
אבל במפכ"ל הוא טעה. אולי גם ביועץ המשפטי לממשלה. כאשר מינה את מנדלבליט ואת אלשיך הניח מה שמניחים כולם ברגעים כאלה: שיכירו לו תודה על המינוי, שבצמתים שבהם תתנגש הנאמנות שלהם לערכי הארגון בזיקה שלהם לגוש פוליטי, בצמתים שבהם תתנגש הנאמנות לכפופים להם בנאמנות למי שמינה אותם, יעדיפו אותו. אולי הם לא יסתבכו בפלילים למענו, אבל הם יידעו למרוח זמן, למזמז עדויות, לתרץ תירוצים, לקצץ משאבים. היו דברים מעולם.
אבל אלשיך קורץ מחומר אחר. דף הפייסבוק שפירסם נתניהו בשבת הקפיץ אותו לשמיים.
קודם כל, נתניהו הטיל דופי ביהלום שבכתר המפכ"ל — המבצע לחיסול ההדלפות. מה שחולל אלשיך בתחום הזה באמת יוצא דופן. האמצעים לאיתור ולהרתעה של מדליפים, ובראשם הפוליגרף, לא רק הונהגו והשתכללו, אלא גם מוסדו בחוק. חבר הכנסת אמסלם ניסה להתערב, כאילו לקדם אבל בעצם לחבל. המפכ"ל הפעיל נגדו את היועץ המשפטי לממשלה והמכשול הוסר.
שנית, הציפיות שטיפח נתניהו אבסורדיות. בעיני אלשיך, תיאוריות הקונספירציה סביב חקירות ראש הממשלה כמוהן כתיאוריות הקונספירציה שמאשימות את השב"כ ברצח רבין. הן בדיחה. בחקירות מעורבים אנשים רבים. המפכ"ל יכול למנות קצינים, אבל הוא לא יכול לומר להם לקבור את החקירה. לא תפקידו של המפכ"ל לשמור על שלטון גוש הימין. הוא לא יכול.
והוא לא רוצה. אלה אינם הערכים הממלכתיים שעליהם התחנך בשב"כ. ייתכן, כמובן, שיש חוקר או פרקליט שהקמפיין עשוי להפחיד אותו. בגלל האפשרות הזאת בחר המפכ"ל להתעמת בגלוי, בפיו, עם דברי ראש הממשלה. זאת הדרך שלו לשמור על היושרה של חוקריו, אולי גם להרתיע את הצד של ראש הממשלה מלהמשיך בקמפיין.
השאלה פתוחה, האם נתניהו מתחרט על הבחירה באלשיך. מה שבטוח, אם חשב נתניהו שהוא בוחר מפכ"ל סרווילי, מפכ"ל חצר, הוא טעה. נוכח הצרות ברחוב בלפור, ניקול ראידמן הייתה מוציאה סטיפה של שטרות ופותרת את הבעיה. אבל אלשיך הוא לא הקליינט וסטיפה איננה הפיתרון.
ערב עם ערסים
בסינמטק בשדרות הקרינו ביום שלישי בערב את "רוחות קרות", סרט שמתרחש בשמורה אינדיאנית נידחת, עתירת שלג. ב"גותה", בית הקפה, סידרו את הכיסאות שורות־שורות, לקמפיין בחירות. הגיעו כ־40 נשים וגברים, חלקם פעילי מפלגות, חלקם חברים. סיסמת הקמפיין היא "הערסים באים". במילון שלי ערסים הם רועי זונות, לא בדיוק מחמאה, אפילו לא בקרב האנשים שזאת פרנסתם. בדף הפייסבוק של האתר מופיע ההסבר:
"כל החיים קראו לנו ערסים. כושים, רוסים מסריחים, דוסים גנבים, ערבים בוגדים. הסתכלו עלינו מלמעלה. השאירו אותנו בחוץ. דחו אותנו באוניברסיטה, בהנהלות, בוועדות קבלה, בביקורת גבולות. עכשיו הרמנו ראש זקוף. הבנו, שזה לא רק הסיפור שלנו. זה סיפור ישראלי רחב – מזרחים, ערבים, דתיים, יוצאי אתיופיה, עובדות קבלן, חרדים, דוברי רוסית, פריפריות, נשים, להט"ב.
"הימין נתן לנו חיבוק ובית רעוע, ואת הכסף שלנו נתן לטייקונים. בשמאל יש הרבה מילים יפות, אבל לא נתנו לנו להיכנס. עכשיו באנו פקוחי עיניים, חזקים, מנהיגים. באנו לקחת את המדינה למקום הנכון. הערסים באים לעשות מ־ה־פ־כה".
ציור של יד גבר מאוגרפת, במחאה או באיום, מלווה את הטקסט.
מהפכה לא מצאתי בשדרות, אבל אנשים טובים היו שם. אבי דבוש, 41, מנהיג הקמפיין, הוא פעיל חברתי שהחליט לעבור לפוליטיקה. מאחוריו שנים של עבודה בארגונים ירוקים וחברתיים. הוא גדל באשקלון, במשפחה דתית וימנית. היום הוא מתגורר בקיבוץ ברור חיל. בבחירות האחרונות הוא היה מס' 8 ברשימת מרצ, מקום לא ריאלי.
מרצ, עם זהבה גלאון בכנסת ובלעדיה, היא מפלגה קשה. כמוה כשכנה מהמסדרון, שאתה מאוד מעריך את כל מה שעשתה כל השנים למען ועד הבית, אבל מעדיף ללכת ליד הדלת שלה על קצות האצבעות, מחשש שתשב לך שעות על האוזן. בשנים האחרונות קרו לה שלושה דברים שאסור שיקרו למפלגה ליברלית: היא מתנהלת כמועדון סגור, היא צדקנית והיא משעממת.
דבוש מאמין שאם מנהיגי מפלגות השמאל יבואו מהפריפריה, הציבור יאמין להם. "הדיל היחיד עם הפריפריות החברתיות והדמוגרפיות הוא להפוך אותן לשותפות. הפריפריות לא יישבו בקרון מאחור; הן יישבו בקטר, עם ידיים על ההגה", אמר.
במילים אחרות, לא הדעות שהשמאל מטיף להן הן הבעיה, אלא הפרצוף הלבן שלו, החשבון ההיסטורי עם מפא"י, העוולות משנות ה־50 וה־60 וההתנשאות של הקיבוצים. אופיר כליפא, בן שדרות, ביקש להתקבל לקיבוץ גבים. ועדת הקבלה דחתה אותו. הוא ניהל מאבק משפטי וניצח. המאבק הביא אותו לשמאל. "כשאמרתי לחברים שלי שאני מצביע מרצ, הם אמרו, מה קרה לך, נפלת על הראש? הם לא מדברים את השפה שלנו. אבא שלי אמר לי, איך אתה יכול להצביע בעד מי שבז למסורת ישראל?"
ח"כ אילן גילאון, שהגיע לאירוע, אמר בנאומו, וחזר ואמר, שהוא "שמאלני מניאק". במילון שלי מניאק הוא חלאה, בן זונה. מפיו זה נשמע כמו מחמאה אדירה, כמו צל"ש: המניאק בא אל הערסים.
"אני תאונה", אמר ד"ר מוטי גיגי, מרצה באוניברסיטת תל־אביב. "במסדרון שלי באוניברסיטה אין עוד אחד כמוני. 32 שנה עבד אבא שלי בקיבוץ רוחמה. פיטרו אותו בלי פנסיה. אני מסכים עם השקפת העולם של הקיבוצים, אבל לנו המזרחים הם לא נותנים מקום אצלם".
לא כולם הסכימו איתו. נעמה, ילידת בית־שאן, היום במכבים־רעות, אמרה דברים נחרצים: "אני לא מתחברת לשום שיח על קיפוח. אני לא אשב עם אנשים שמרגישים דפוקים ומסכנים".
דבוש אמר לי שבאירוע ישתתפו שני סופרים שתומכים בקמפיין שלו: ישי שריד וניר ברעם. זה נשמע מעניין, לא רק משום שהשניים הם סופרים מצליחים שראוי להקשיב להם, אלא גם משום שהם דור שני, למעשה דור שלישי, לממסד השנוא. ישי שריד הוא בנו של ראש מרצ יוסי שריד ונכדו של יעקב שריד, שהיה מנכ"ל משרד החינוך. ניר ברעם הוא בנו של עוזי ברעם ונכדו של משה ברעם, שרים בממשלות המערך.
בסוף השניים לא הצליחו להגיע. הם אימצו את דבוש מרחוק. נפגשתי עם ישי שריד למחרת, בתל־אביב.
כן, מושחתת
שריד, 52, פירסם עד היום חמישה רומנים. האחרון, "מפלצת הזיכרון", מתמודד עם יחסם של הישראלים לשואה. הספר אמיץ, מטלטל, מסוג הספרים שקשה להיפרד מהם עד העמוד האחרון.
שריד הבן דומה חיצונית לאביו, אותו מבט נוקב מבעד למשקפיים עבי מסגרת, אבל הרבה פחות מעורב ממנו. האב שש אלי קרב, היה אכזר עם עצמו ואכזר עם יריביו; הבן משקיף על המציאות במבט מרוחק, מפוכח, כיאה לעורך דין (זה המקצוע שהוא מתפרנס ממנו, נכון לעכשיו).
מה היית אומר לאנשים בשדרות, שאלתי. האם אתה נואש כמו רבים מחבריך, כמו שהיה אביך ערב פטירתו.
"אני מאוד רחוק מהייאוש של השמאל", אמר. "אבי בשנותיו האחרונות נגרר לזה, אבל בשנים קודמות נהג לומר שייאוש איננו אג'נדה. את המשפט הזה אני מאמץ.
"אנחנו חיים בתקופה מרתקת בעיצובו של העם היהודי. מכסה כבד רבץ במשך עשרות שנים ומנע התפרצות של דברים שביעבעו למטה. המכסה הוסר".
המכסה היה הציונות בגרסתה של תנועת העבודה. "חלום היהודי החדש, שתנועת העבודה טיפחה אותו, היה נחוץ לתקופתו", אמר שריד. "הוא איפשר להתגייס, להילחם, להקים יישובים, לפתח את החקלאות. זה האתוס שגדלתי עליו. אבל הוא היה אשליה. הוא לא היה אנושי ולא התאים לאופיו של העם".
אז מה, שאלתי. חוזרים לגלות?
"בכלל לא", אמר. "מה שחסר זה סיפור חדש, אתוס חדש. אני אדבר על עצמי. למרות שכך חונכתי והלכתי לצבא והייתי קצין, כשבגרתי, עיניינו אותי דברים אחרים: התרבות היהודית לדורותיה; החיבורים בין ציבורים שונים. למדתי להכיר דתיים וחרדים, להעריך ולאהוב. שני הספרים האחרונים שלי עוסקים בשני המיתוסים היהודיים הגדולים – בית המקדש והשואה".
מה מדאיג אותך במציאות הנוכחית, שאלתי.
"בעיקר השבר בין חלקים באוכלוסייה", אמר. "הממשלה דוחפת לזה. היא רוצה לכנס את הישראלים בגטאות ולסכסך ביניהם. זה מרחיק את האפשרות ליצור כאן לאום ישראלי. נשאר רק עניין ההישרדות. נתניהו הזכיר את העובדה שממלכת החשמונאים החזיקה מעמד 80 שנה, והבטיח שישראל תחזיק מעמד עד 100 – 20 שנה יותר מהחשמונאים. זאת הייתה דרך מוזרה מאוד להפיח תקווה.
"זה לא חייב להיות כך. יש הרבה תהליכים חיוביים בחברה הישראלית, גם אצל החרדים, גם בציונות הדתית. אפשר היה לטפל אחרת בעניין העדתי, אבל הממשלה לא רוצה לפתור את הבעיה העדתית, היא רוצה להנציח אותה".
בסך הכל, אמרתי, ישראל היא סיפור הצלחה. יש לה כלכלה חזקה, צבא חזק. היא שייכת לעולם הראשון. טוב לחיות פה.
"החיים הטובים", אמר, "הם מנת חלקה של מחצית האוכלוסייה. תראה את העוני, את הקושי של צעירים לרכוש דירה, תראה את מערכת החינוך. גם העוצמה הצבאית איננה נצחית. ועניין הכיבוש. אני לא יודע איך מסיימים את זה בלי שיתנפלו עלינו אחר כך.
"אני לא בא בטענות לעם על שהוא בוחר ימין. אחרי האכזבות שנחל ביחסים עם הפלסטינים, העם אומר, תוכיחו לי שהשלום אפשרי, שוויתורים לא יולידו עוד טרור, עוד אלימות. מה גם שהשמאל תקוע, הוא לא מעלה רעיונות חדשים. לכן אני חושב שהבחירה בימין הגיונית".
מה אתה חושב על נתניהו, שאלתי.
"הוא מזכיר לי את דון דרייפר מסדרת הטלוויזיה 'מד מן'", אמר. "מצד אחד, דרייפר הוא טיפוס שעלה לגדולה במשרד פרסום, בוגדני כזה, שיטות מפוקפקות, יחסים בעייתיים; מצד שני, הוא כריזמטי. הוא מסוגל לעורר סימפטיה".
איפה אתה בפוליטיקה, שאלתי.
"אני חבר מרצ", אמר. "דעותיי ימינה ממרצ. אילו הייתה סכנה שהם יגיעו לשלטון, ייתכן שהייתי מצביע למפלגה אחרת, אולי לעבודה. אבל צריך לשמור עליהם.
"אבי עשה מאמץ גדול להתחבר לישראל השנייה, לעדות המזרח. בשנות ה־70 הוא עלה עם המשפחה לקריית־שמונה. שלוש שנים חיינו שם. הוא התעקש לשכור דירה באחד השיכונים. החיים שם היו לא פשוטים, והעיקר – זה לא עזר. הוא נתפס שם כנטע זר. התושבים לא קיבלו את זה. בעיניהם זאת הייתה התנשאות".
מה אתה חושב על הסיפור העדתי, שאלתי.
"אני לא יכול לשים את עצמי בנעליהם", אמר. "אני גדלתי בתל־אביב. קראתי לאחרונה ספר של סוציולוג שתיאר את המציאות בעיירה מעלות בשנות ה־60. לא היה שם כלום – אנשים התפרנסו מעבודות דחק והיו תלויים לחלוטין בשרירות ליבם של אחרים. תחושת העלבון מפעמת באנשים גם היום. הם נלחמים ברוחות הרפאים של השנים ההן.
"אילו אני הייתי שר התרבות, הייתי הרבה יותר רדיקלי ממירי רגב בחלוקת התקציבים. הייתי מטפח את התרבות בפריפריה, מפנה תקציבים, מחלק כספים. הייתי נותן את פרס ישראל לאביהו מדינה".
האם המדינה מושחתת, שאלתי.
"כן", אמר. "בכל הרמות. אין פינה שלא נגועה בשחיתות. זה מה שאומרים לי הלקוחות שלי".
תן דוגמה, ביקשתי.
"לפני שנים ייצגתי את הרמטכ"ל לשעבר, דן שומרון, כשנכנס לעולם העסקים. הוא הקים מיזם של ציוד כבד לרשת החשמל, בשיתוף עם תעש. חברת החשמל נתנה לו הבטחה בכתב שתקנה ממנו חמש מערכות כאלה. על סמך ההבטחה הזאת עבדו על פיתוח הציוד במשך שלוש שנים, ואז חברת החשמל ביטלה את העסקה.
"דן אמר לי, הם מושחתים, הם מקבלים שוחד מהגרמנים. יש לך הוכחות? שאלתי. הוכחות לא היו לו. הגשנו תביעה והפסדנו. דן לא הספיק להעיד – הוא נפטר באמצע, שבור לב. לאחר שנים נחשף הכל – אותם אנשים, אותו שוחד".
שריד מייצג בהתנדבות את זהבה שאול, אמו של אורון שאול, שנעדר מאז הקרב בסג'עיה, במבצע צוק איתן. הוא עתר בשמה לבג"ץ.
"המשפחה מבקשת לקבל את כל המסמכים שנוגעים אליו. חלק מהמסמכים נמסר. חלק מסרבים למסור. ללאה גולדין, אמו של הדר גולדין, יש קבר ללכת אליו. לזהבה שאול אין. היא אומרת, תנו לי לקרוא. לפחות זה. אני לא אקח את המסמכים הביתה. רק אשב אצלכם ואקרא. הם מסרבים. הדרג הצבאי מעורב בהחלטה, וגם הדרג המדיני. אין כאן סוד צבאי או חסיון מקורות. אף על פי כן. זה לא ייאמן".