"המדרשה" בגרסת העונה השניה הרזה שעלתה הערב (ה', 21:00, ערוץ 2 – בקרוב רשת) התגלתה כיצור שונה לחלוטין. העלילה אמנם המשיכה מהמקום שבו הסתיימה העונה הראשונה – הררי עוקב אחרי דוריס ואהרון – אבל חוץ מדוריס, כל בוגרי הקורס התקדמו הלאה להגשמת שאיפותיהם האחרות, ויונה הררי (יהודה לוי) המורד המסוקס מצא את עצמו מפקד על כיתה מצומצמת הרבה יותר – שלושה סטודנטים חדשים בלבד.
במקום בארץ, הסוכנים החדשים הוכיחו את עצמם באוקראינה, שם מתרחשת העלילה בעונה הזו. הקאסט השתנה – יהורם גאון התחפף למשל, ובמקומו נכנסו צחי הלוי, מוריס כהן ואימרי ביטון עם עלילה מקבילה – משפחת פשע שמנסה לסגור חשבון עם הררי. בהמשך תפגשו גם בדאעש, בעולם התחתון ובמי שאתם לא רוצים שרק יהיה חכם מספיק לסנן משהו מתחכם כשהוא שולף את הנשק שלו. אבל השינוי הכי משמעותי הוא כנראה האופי של "המדרשה", שאיפה שהוא בדרך החליטה שפאן זה לחלשים, והמוסד זה עניין רציני מידי מכדי להתפנן עליו.
למי מאיתנו זה לא קרה? הלכנו לישון עם סדרה אחת והתעוררנו עם אחרת. השובבות של העונה הקודמת של "המדרשה" נעלמה ואת מקומה תפסה עלילת מתח רצינית, כבדה ומיוסרת. אף אחד כבר לא צוחק, משתעשע או מתענג על שורה שנונה. מישהו ב"מדרשה" החליט שהיא צריכה לעבור למגרש של "פאודה" או "כפולים", ותמרן אותה בהתאם.
נכון, ה"מדרשה" של העונה הקודמת היתה רחוקה מלהיות מושלמת, אבל היה בה משהו שחיבבתי, משהו ממזרי. למרות היומרנות שלה, היא לא לקחה את עצמה ברצינות. יהודה לוי עדיין משחק נהדר וכמוהו רוב הקאסט, אבל עכשיו היומרנות הפכה מכבידה. הדיאלוגים נשמעים מאולצים אפילו על רקע האפרוריות האירופאית של קייב. כשאתה לוקח את עצמך ברצינות, חובת ההוכחה העצמית גדלה פי כמה. "המדרשה" התפרקה מהמטען העודף של הקומיות ועכשיו היא סדרת מתח סבירה, מהוקצעת, מושקעת אבל מעט נטולת ברק.