יאללה קאמרי מלחמה

הרבה לפני שהיה כוכב ריאליטי, עופר טלקר היה כוכב האליפות ההיסטורית של הפועל חיפה. אלי גוטמן היה אז המאמן. ושניהם לא זוכרים מתי היו בפעם האחרונה בתיאטרון. אבל הם לא יכלו לסרב להזמנה לצפות בחזרות להצגה "אגדת דשא" שעוסקת בחייו של אוהד הפועל חיפה שרוף בעונת האליפות ההיא. זה נגמר בסטנגה עם שמואל וילוז'ני ובהרהורים על הדמיון בין כדורגלנים לשחקני תיאטרון: כולם מכורים לאהבה של הקהל. ומה יקרה אם הפועל חיפה תיקח אליפות גם השנה? אל תעשו מנחוס

יואב בירנברג | צילום: דנה קופל עודכן: 02.11.17, 00:15

"איזה פדיחה, לא זיהינו אותה, זאת הייתה ויויאן, האימא מ'זגורי אימפריה'", שואלים אותי עופר טלקר ואורן ניסים, כוכבי האליפות ההיסטורית של הפועל חיפה, אחרי המפגש עם השחקנית שרה פון שוורצה. זה מה שקורה כשהכדורגל פוגש את התיאטרון. על הבמה עומד אלי גוטמן, מאמן הפועל חיפה ונבחרת ישראל לשעבר, עם שמואל וילוז'ני ועושה איתו סלפי. אולי לא כולם זוכרים אבל עופר טלקר, היום כוכב ריאליטי במשרה מלאה, היה פעם כוכב כדורגל אמיתי. עכשיו גם הוא נדחף לפריים של הסלפי ביחד עם שלמה וישינסקי. "שחקני תיאטרון הם בדיוק כמו שחקני כדורגל", צוחק וילוז'ני, "שניהם צמאים לאהבה של הקהל".

 

לפני כמה דקות הסתיימה החזרה להצגה "אגדת דשא". גוטמן, טלקר ואורן ניסים ישבו ביציע על תקן אורחי הכבוד. ולא סתם, יש להם חלק חשוב בעלילה של המחזה. "אגדת דשא" הוא סיפורו של לייבו, לוזר נצחי (וילוז'ני), שמשוכנע שיש קשר ישיר בין מצב הקבוצה האהודה עליו, הפועל חיפה, למצבו העלוב בחיים, במיוחד לאחר שאביו נפטר ואשתו עזבה אותו. אלא שאז מגיעה העונה ההיא של 1999 והקבוצה לא מפסיקה לנצח. במקביל, בחורה אלמונית צוחקת מבדיחה שלו — אירוע נדיר — והוא, באופן חסר תקדים, כובש את ליבה. הרומן בין השניים מתהדק, אבל האוהדים לוחצים עליו לחזור לאשתו לטובת הזכייה באליפות. קמע זה קמע.

 

גוטמן, טלקר וניסים זוכרים היטב את 1999. עבור שלושתם זאת אחת השנים היפות בחייהם. שנה של אליפות בלתי צפויה שהגיעה כמעט משום מקום. האליפות הראשונה והיחידה בתולדות הפועל חיפה. אלי גוטמן הקדים והגיע ראשון לקאמרי. כמה דקות אחר כך, בדיוק בזמן שקבענו, מבליחים עופר טלקר ואורן ניסים. משמעת זאת משמעת. "מי רוצה להסתבך עם אלי", צוחק אורן ניסים, הליצן של חדר ההלבשה, זכר לימים שבהם המאמן גוטמן, שזכה לכינוי "הגרמני", היה הרבה יותר מפחיד. ג'ובאני רוסו, הכוכב הגדול של אותה אליפות, מתמהמה. עד שלבסוף הוא מתקשר ומספר שטעה בכתובת. הגיע לעיר אחרת. "זה ג'ובאני", הם צוחקים, "הוא בטח יושב עכשיו על המרפסת עם בקבוק בירה, צוחק עלינו, ומספר שהוא בדרך".

 

שחקני ההצגה, המחזאי שי להב והבמאי רוני ניניו עם גוטמן, טלקר וניסים

 

העיקר המשפחתיות

 

את "אגדת דשא" כתב שי להב, אוהד מושבע של האדומים מחיפה, ורוני ניניו מביים. גוטמן, רוסו, טלקר, אורן ניסים, שהבקיע את שער האליפות, וגם רן בן־שמעון — מוזכרים במחזה. אפילו קולו של זוהיר בהלול, ששידר את משחק האליפות ב"שירים ושערים", עם העברית המליצית שלו, נשמע ברקע.

 

18 שנים עברו מאז אותה האליפות, ובצירוף מקרים מפתיע, בדיוק עם עליית המחזה, הפועל חיפה שוב במקום הראשון בליגה. האוהדים מתחילים לפנטז בזהירות על אליפות שנייה. אבל שלושת האורחים עסוקים בעיקר בגעגועים לימים ההם. "אני מרגיש צמרמורת בכל הגוף כשאני מדבר על הקבוצה ההיא", אומר אורן ניסים. "הגורם הכי משמעותי בקבוצה הייתה המשפחתיות", אומר אורן ניסים. "היינו משפחה אחת גדולה".

 

איזה מאמן היה אלי? עכשיו אתם כבר לא צריכים לפחד ממנו.

 

"הייתי מאמן בלתי נסבל", אומר גוטמן ללא היסוס. "היום, בפרספקטיבה לאחור, אני יכול להודות בזה. הייתי יותר מדי קפדן, דורש. מאמן כדורגל היום צריך להיות יותר פרגמטי ופחות קשוח. לומדים את זה עם השנים. קשיחות לא תמיד עוזרת".

 

"היית מאמן מגעיל", ספק אומר ספק צוחק טלקר. "הוא היה עושה לנו תרגול טקטי בלי כדור במשך חמישים דקות, והיינו מקללים אותו מאחורי הגב, אבל במשחק היינו על אוטומט".

 

ניסים: "כשהגעתי לקבוצה, אלי השאיר לי דפים עם הוראות מה בדיוק לעשות, איך לרוץ, איפה לעמוד. הדפים שמורים אצלי עד היום בבית".

 

טלקר: "אהבנו את אלי מאוד, אבל באימונים הוא היה מרסק אותנו. עם השנים הוא התמתן, נהיה קצת חננה".

 

ניסים: "היו ימים שהייתי חושש להגיע לאימונים. רועד מפחד. כשדברים לא הלכו, הוא היה צועק עלינו, 'אם לא תנצחו, יהיה פה בית קברות'".

 

"עם אורן היה צריך לדבר עם בדידים", צוחק טלקר, אחד שלא עושה חשבון כמעט לאף אחד. "זה כמו השיר המפורסם של האוהדים: 'אורן אורן אין לו מוח, אבל יש לו כוח'. כשהוא הגיע לקבוצה, אמרנו 'מאיפה הגיע הבחור הזה?'. הגיע בחור חזק, שהכדורים בורחים לו מהרגל, לא גמיש, לא סקסי, וכל שבוע הוא היה מבקיע. חלוצים של מיליונים ישבו על הספסל, והבנאדם משחק כל שבוע ומבקיע שערים אך ורק בזכות עבודה קשה, משמעת טקטית ונחישות — דברים שלא היו לשחקנים אחרים שבאו רק לקחת את הכסף".

 

ניסים: "לא תמיד נעים לשמוע את מה שעופר אומר עליי, אבל הדברים האלה נכונים. ידעתי שאין לי את היכולות שיש לו, לג'ובאני ולרן בן־שמעון, והבנתי שאסור לי לפספס את ההזדמנות. וכשהחבל נמצא על הצוואר שלך, אתה יכול להפיק מעצמך הרבה יותר".

 

וג'ובאני? כל הסיפורים עליו נכונים?

 

"ג'ובאני הוא הזר הכי טוב שנחת פה", אומר גוטמן. "לנתינה שלו לקבוצה אין תחליף".

 

ניסים: "כשהיינו הולכים איתו למסעדה, פתאום היינו רואים ילדות בנות 13־12 נכנסות ובוכות מהתרגשות.

 

כשאלברט, עוזר האפסנאי, היה עושה לנו השכמה במחנות אימונים, הוא היה דופק על הדלתות, צועק כמו רס"ר. כשהוא היה מגיע לחדר של ג'ובאני הוא היה דופק בעדינות, קורא לו כמעט בלחש — 'ג'ובאני, תקום בבקשה'. אבל במגרש הוא לעולם לא איכזב".

 

"כולם ידעו שג'ובאני בליין", אומר טלקר, "אבל אלי גוטמן אמר, 'מה זה מעניין אותי מה הוא עושה בחיים האישיים. הוא מגיע למגרש, עובד הכי קשה, וזה מה שחשוב. מצידי שיעמוד על הראש כל היום'".

 

לא שכחו איך להקפיץ. גוטמן, טלקר וניסים

 

המוות מרחף

 

אחרי שהחזרה מסתיימת שלמה וישינסקי, בתלבושת אדומה, מספר איך נאלץ להכריע בשאלה הרת גורל: האם להיות כדורגלן בהפועל תל־אביב או שחקן דרמטי תוך כדי שהוא מחליף מסירות עם אורן ניסים. משהו מהימים ההם עוד נשאר לו ברגליים. "תגיד", שואל וילוז'ני את גוטמן, "מתי היית בפעם האחרונה בתיאטרון?". "לונג לונג טיים", מודה גוטמן.

 

יותר מכל, כולם מתגעגעים לרובי שפירא, הבעלים של הקבוצה, ששם קץ לחייו ב־14 דצמבר 2001 אחרי שנקלע לחובות. "הוא היה איש מיוחד", אומר גוטמן. "עצם העובדה שעושים הצגה על הקבוצה מדברת בעד עצמה ואומרת מי היה רובי. תראה כמה אליפויות יש למכבי חיפה ולמכבי תל־אביב, אפילו להפועל באר־שבע, ובכל זאת, עלינו כתבו מחזה, לא עליהם".

 

המוות שלו ריסק אתכם?

 

טלקר: "ברור. לא רציתי לעזוב את חיפה לבית"ר ירושלים, אבל רובי אמר לי 'אתה חייב, אני חייב את הכסף הזה, אני מתחנן בפניך'. הוא סגר לי חוזה שם לארבע שנים. יומיים אחרי שחתמתי בבית"ר הוא התאבד. משחק הבכורה שלי בבית"ר היה בהלוויה שלו ולא שיחררו אותי להלוויה. הייתי הכי גרוע על המגרש".

 

ניסים: "עד היום אני בקשר עם רחל, האלמנה שלו, ועם שלי, הבת שלו. כולנו. הם תמיד יהיו חלק מאיתנו".

 

מה רובי היה אומר, לו היה חי, על הפועל חיפה הנוכחית?

 

"הפועל חיפה הייתה הילד שלו, והוא בטח היה מתרגש כמו ילד קטן", אומר גוטמן.

 

גם האמונות הטפלות היו חלק מההצלחה באותה עונה. טלקר: "הייתי עולה למשחק עם גרב הפוכה. פעם עליתי עם גרב אחת לא הפוכה, ונפצעתי".

 

"לפני שהייתי יוצא למשחק", סיפר ניסים, "אימא שלי הייתה עוצמת עיניים, מניחה לי יד על הראש ומברכת אותי".

 

את משחק האליפות, 2:3 נגד מכבי ת"א, לא ישכחו לעולם. "זה היה משחק לא טוב שלנו", אומר טלקר. "כשנכנסנו במחצית לחדר ההלבשה גוטמן צרח עלינו כמו משוגע. ג'ובאני אמר לו 'אלי, תעצור שנייה, יש לנו משקולות על הרגליים. אנחנו מתרגשים'. זאת הייתה הפעם הראשונה שאלי עצר והתנצל".

 

שי להב כבר עסק באהבה שלו להפועל חיפה בסרט "ואז היא הגיעה", שיצא לבתי הקולנוע לפני כחצי שנה. "המחזה נולד הרבה לפני הסרט", הוא מספר. "כל חיי אני אוהד את הפועל חיפה, נולדתי לתוך זה".

 

להפועל חיפה הנוכחית יש סיכוי לשחזר את ההישג שלכם?

 

"טפו־טפו, אסור לדבר על זה", אומר להב, "זה יביא מזל רע".

 

"בואו לא נפתח פה לשטן", מבקש טלקר.

 

רגע לפני שאנחנו נפרדים שואל אורן ניסים "מתי מקרינים את ההצגה?"

 

"זאת הפעם הראשונה שלך בתיאטרון?" שואל וישינסקי.

 

"השתגעת", עונה ניסים, "התחתנתי עם פולנייה, היא אוהבת תיאטרון".

 

ההצגה "אגדת דשא" עולה מחר ובשבת בתיאטרון הקאמרי

 
פורסם לראשונה 01.11.17, 20:56