חברה קרובה שלי, עשור מעליי, עברה לפני חודשיים ניתוח קטן למתיחת פנים. היא בסך הכל חתכה לעצמה את הגרון ואת המצח וחיברה אותם מחדש בעזרת הלבלב לגב. דיברתי איתה יום לאחר הניתוח, כשהיא עוד הייתה אפופת שינה מההרדמה, ודיברתי איתה מיד כשחזרה הביתה. למען האמת, אני מדברת איתה כל יום מאז האירוע. היחסים שלנו מאוד התהדקו עקב העניין הרב שאני מוצאת בסדרת הדוקו־ריאליטי שהיא הפיקה לעצמה ומשחקת בה את התפקיד הראשי.
בימים הראשונים, כשהיא עוד נראתה כמו סטייק ובקושי יכלה לדבר או לשתות, היא השמיעה באוזני בלחש, דרך החרך שהיה פעם הפה שלה, את הווידוי הבא: "אם רק הייתי יודעת במה זה כרוך - בחיים לא הייתי מסכימה לעבור את זה. זה טירוף מוחלט", ועוד אמרה: "זה עשה לי המון מחשבות עצובות עליי, על נשים בכלל ועל המחיר
שאנחנו מוכנות לשלם בגלל אימת ההזדקנות". היא נשמעה מלאת חרטה ומבוהלת.
לפני כמה ימים פגשתי אותה פנים אל פנים, ועוד איזה פנים! שיאללה, מהמם! היא לא נראתה כמו נשות הבוטוקס בעלות מבע התימהון הנצחי, או כמו מנופחות השפתיים הברווזיות. היא נראתה בסך הכל צעירה יותר ויפה. שום דבר צעקני - פשוטה ושקטה כמימי אגם. למותר לציין שהחרטה, יחד עם צוואר התרנגול הרפוי, התנדפה
ממנה זה מכבר. "כמו צירי לידה", היא אמרה, "הרי גם אותם אנחנו שוכחות".
ואז הבנתי משהו די מצער על עצמי. הדחייה שאני חשה כשאני רואה פרצוף שהופקר בידי תעשיית היופי קשורה לטעם האסתטי המעודן שלי, לא למעשה עצמו. אני פשוט לא אוהבת את המראה המתאמץ. את המראה, לא את המאמץ, ולראיה, כשראיתי את הפרצוף של חברתי, שעשתה מאמץ ממש גדול, כלומר מטורף לחלוטין - התעלפתי. גם
אני רוצה. אפשר בתשלומים?
אני חושבת שנשים, יותר משהן מפחדות מסבל, מזריקות ומניתוחים, הן מפחדות שיראו עליהן את הסבל, הזריקות והניתוחים. תעשיית היופי, המבטאת באופן עמוק חולי חברתי, גורמת לנשים להתבייש פעמיים. פעם על זה שאכפת להן כל כך מאיך שהן נראות ופעם שנייה - שיגלו שאכפת להן. שיראו. אבל למה שלא יראו? על מה הבושה? גם קעקועים זה סבל וגם הם מותירים חותם, למה בהם אנחנו מתגאות? פשוט מאוד. כי ההתערבות האסתטית נתפסת כגניבת דעת וכגניבת נעורים שאנחנו, הטמבליות,
מבצעות מרצוננו החופשי.
לא המעשה עצמו - האכזרי מאין כמותו – נבחן בעין ביקורתית, אלא עקבותיו. "היא הגזימה עם הבוטוקס", אני לוחשת לחברות שלי, "רואים שהשפתיים שלה לא טבעיות", "רואים שהיא הלבינה את העור", "רואים שהיא עשתה ניתוח עפעפיים לא מוצלח", כאילו שזה מה שמקולקל בכל העניין. כאילו שאני, שעושה בוטוקס רק אחת לשנה ובמינון שנראה לי מעודן במיוחד, יודעת את העבודה. כאילו שאני אחרת. אבל מה שאני רוצה לומר זה שאף אחת היא לא פתטית. מקסימום משת"פית.
כולנו, כל אחת בדרכה, משועבדות למראה. אחת מזריקה, אחת שורפת את השיער, אחת מתאפרת ומרעיבה את עצמה ואחת סתם יושבת "שבעה" מתמדת על מות נעוריה. האחריות - גם אם היא בחלקה שלנו – כי אפשר כמובן להתנגד – היא עניין חברתי ותרבותי עמוק. ישנם כוחות עצומים, דכאניים, המניעים אותנו להימדד על פי
קריטריונים חיצוניים של גיל ומראה ולהתיישר אל מול המבט הגברי ההגמוני. זה מה שמקולקל. זה ולא השפתיים המוגזמות. השפתיים המוגזמות הן בסך הכל תמונת מראה של הדרישה. לא הפוך.
צריך לזכור שאף אישה שפויה לא הייתה מגדילה את הציצי, מנתחת את הוואגינה, מלבינה את הרקטום, מרימה את הלסת, עולה על עקבים, שורפת את השיער, מזריקה ומנתחת את עצמה מרצונה החופשי. אחת, כי זה כואב. שתיים, כי אין דבר כזה "רצון חופשי".
"רצון חופשי", במובן הסטרילי, הוא אשליה. אפילו הכמיהה לילד, זו שרבות מאיתנו הנשים מרגישות אותה בתחתית הבטן ובכל תא בגוף, היא תלוית סביבה ונסיבות. ולראיה, יש מתאם הדוק בין רמת ההשכלה של נשים ואורח חיים שוויוני לבין כמות ילדים שאשה "רוצה".
אני לא אומרת שאי אפשר להתנגד לעיסוק האינטנסיבי בצורה ולהציע סדר חברתי חדש, אני רק אומרת שזה קשה מאוד. אולי הדרך לשם צריכה לעבור קודם כל דרך המלחמה בבושה. אולי כפי שנשים למדו לדבר על הטרדות מיניות, על המחיר שגובה הזוגיות וההורות ולומר את גילן - מתוך הבנה שהבושה היא לא בהכרח אצלן
- כך אנחנו צריכות להפסיק להתבייש במחיר שאנחנו משלמות עבור המאמץ לתחזק את הצורה ולמחוק את הגיל. שקיפות יענו. כשהמחיר המשולם - יחד עם הפרצוף שלנו - יהיה על השולחן, אפשר יהיה להבין את היקפו ושכיחותו.
אני מדברת לעצמי אם לא הבנתן. אני פשוט מתכוננת לניתוח הרמת הפנים שלי. בתור פמיניסטית די קולנית, הייתי אמורה להתגבר על עצמי, כמו שאני מצליחה להתגבר למשל על אכילת בשר. אבל להימנע מאכילת סטייק זה הרבה יותר קשה מלהימנע מלהפוך את עצמי לסטייק. הלוואי שאצליח להרקב בשקט בלי לעשות תנועות "הצילו" מוגזמות מדי. אבל גם אם אכשל באתגר ואניח את הצוואר שלי על שולחן הניתוחים, אני מבטיחה לפחות לדבר על זה - עד כמה שמצב שרירי הפנים שלי יאפשר זאת.