זיעת החיילים והנכד

None

רמטכ"ל מרים משקולות / היי גבר גייבר שלי בן ה־18 שהולך לצבא.

 

האזינו לטור של שלמה ארצי

 

ענייני דיומא באמת חשוב להתעסק בהם, ולכן אני לא מזלזל ברעידת האדמה הקלה שהייתה פה השבוע או בקמפיין יום הרווקים הסיני ועלילות חברת עליבבא ושבעת המיליארדים. כי בגדול אני טוען שהעולם שהיה פעם עגול נהיה עם הזמן שטוח ועכשיו הוא רדוד לגמרי, אז אין הרבה מה לצפות ממנו. אבל מכל הדברים החשובים האלה בחרתי לדבר אליך בגוף אישי, כי אתה מתגייס לצה"ל. וזה מרגש אותי לאללה וגרם לי לא אחת לאחרונה להרהר שוב בלמה העולם המציא את המלחמות, ומהם גבולות הערצת הכוח וצרכיו. וכשמישהו עבר לידי השבוע והזכיר לי את השיר "לילה ראשון בלי אמא" שזימזמנו בבדידות ליל הגיוס במחזור נובמבר 67', חשבתי עליך. (א־פרופו התקופה וזמריה, אז דע לך שצלחתי לאחרונה בהצלחה את האלבום של הראפר טונה מההתחלה עד הסוף. מגיע לי כבוד. לא?)

 

ובוקר אחד, כשראיתי תמונה של הרמטכ"ל מרים משקולות בחדר כושר (הוא נראה מצוין עם המשקולת) זה שוב הזכיר לי שאו־טו־טו הרמטכ"ל וחבריו האלופים עומדים להיות אחראים עליך. כי אתה הנכד הראשון שלי בעולם הזה שעומד להתגייס.

 

אבא, אמא וסבא מודאג / אז דבר ראשון אני חייב להודות שזה ממש הזוי שיש לי כבר נכד כמוך בגיל צבא. בעיקר כי אני זוכר כמו אתמול את אבי מוריד אותי נרגש ליד בסיס הבקו"ם בתל השומר, ואותי עוצר וקונה איזה ממתק בקיוסק שליד כדי להרים את הסוכר שלי. והכי אני זוכר שהציפו אותי אז כמה תחושות. הראשונה שאני עוזב את המיטה החמה שלי לצמיתות. השנייה גאווה שאני הולך לצבא ההגנה וההתקפה לישראל. השלישית התלבטות בין שירות בחיל קרבי או להקה צבאית, והרביעית ציפייה לרגע שבו אחזור הביתה בפעם הראשונה במדים ואסתובב ברחובות כמו גלדיולה כדי להשוויץ.

 

שמע, נכדידוש, אני קורא בימים אלה ספר פנטסטי בשם "הסיפור של היהודים" מאת סיימון שאמה. בין השאר מסופר שם על חייל בשם שלומָם (שלמה בארמית) שהסיפור שלו מתרחש 800 שנה בערך אחרי היציאה של בני ישראל ממצרים.

 

 

 

שלומם הוא שכיר חרב, שמוצב בחיל המצב של "חֶילָא יהודָיַא", צבא בני יהודה באי יֵיב, שנמצא קצת אחרי האשד הראשון של הנילוס ותפקידו ללוות שיירות ולשמור על שנהבי הפילים שפעם היו המס לפרעה.

 

אבל מה שהכי נגע לליבי הוא מכתב ששולח אליו אביו אוֹשֵע שכותב לו: "מיום שהלכת לדרכך ליבי לא טוב, וכך גם אמך". כי אז בבום הבנתי שגם אלפי שנים לפני שהמצאנו את עצמנו מחדש, אבא ואמא היו מודאגים כשבנם התגייס לצבא. ואשר לסבא מודאג? נכון שהאבא לא הזכיר במכתב את סבא של שלומם, כי ברור שכשמדובר בסבאים זה מעמד יותר נמוך בהיררכיית הדאגה. ובכל זאת, אי־אפשר להפריד אותי משאר הדואגים לך.

 

השווייצרים האלה/ זוכר ששאלתי אותך לאחרונה אם אתה מתרגש לקראת הגיוס? וכשאמרת שקצת, אמרתי שנראה לי שאתה מסתיר שאתה קצת משקשק. אבל ייתכן שעשיתי השלכה לעצמי כשהתגייסתי, כי אני ממש שיקשקתי אז. גם כי לא הבנתי מה זה צבא וחששתי לאבד את זהותי שם, וגם כי שנאתי כבר בתיכון פקודות וריצות ארוכות. אבל למזלי הייתי אז צעיר ומוכן להתנסות בכל חוויה. וכשהגעתי לטירונות תותחנים בקליה רצתי קילומטרים כמו משוגע ואפילו, תתפלא, נהניתי מזה. כי כשהבן אדם נכנס לאוטומט צבאי הוא יכול לבלות עם זה בכיף.

 

שאלה אגואיסטית / מודה שלא פעם עוברת בי שאלה אגואיסטית שבטח כל אמא ואבא וסבא וסבתא ישראלים שואלים את עצמם בחשיכה, והיא למה לעזאזל הם צריכים אותך, הרמטכ"ל וחבריו? שיילחמו לבד. הרי הם אנשי מקצוע מעולים. חחח...

 

אבל אני יודע את התשובה הפטריוטית המתבקשת שאתה וכל שאר הצעירים האחרים הולכים לצבא, כי מדינת ישראל צריכה מישהו צעיר שיגן עליה וכי גם אבא שלך הלך לצבא (שריון) ואמא שלך (מש"קית חוויה) וגם סבא שלך וסבתא שלך. (אגב, סבתא שירתה בבקו"ם והייתה אחת השאפות שם).

 

אבל זה גורר אותי לא פעם גם לחשוב בקנאה גלויה על איך היה אילו חיינו בשווייץ? כי למרות שיש שם חובת גיוס, נגד מי יש להם להילחם, לשווייצרים הלבנבנים האלה, נגד כמה שוקולדים סטייל לינדט בהרי האלפים? אז רק אצלנו, ראבק, כלום לא השתנה. האויבים שלנו נשארו כמעט אותם אויבים, רק חמושים יותר ומוכנים לאכול לנו את האוזן, ואילו אנחנו נותרנו חשדניים מבחינה ביטחונית (בצדק) ועסוקים כל הזמן בלייצר כוחות הרתעה שיאיימו עליהם.

 

תספורת צבאית וטעמי / אז עכשיו אתה עומד להיות חלק מכל זה. כלומר חייל אחד מבין המון חיילים עם משכורת, תסרוקת צבאית ומכנסיים שגדולים עליך. וכבר כדאי שתפנים שהצבא המודרני זה לא רק חוויה של ריצות ומסעי אלונקות בטרטורי לילה. זה בעיקר מקום שמקבץ אנשים מכל העדות והדעות יחד: מההתנחלויות, מהפריפריה, ממרכז דיזנגוף, דוסים וחילונים, בחורות ובחורים. אז דיר באלאק, תקשיב להם ותיזהר מלהשמיע את הדעות האליטיסטיות שלך על מוזיקה. ואם כבר מדברים על טעם, תיזהר בעיקר מעודף טעמי בשק"ם (האם יש עוד שק"ם בכלל?) כי טעמי זה אמנם המעדן של החיים בצבא, אבל הוא משמין לאללה.

 

תהיה גבר / אתה יודע כמה השתנה העולם מאז שאני התגייסתי? אפילו הפרחים והעצים כבר לא מסודרים אותו דבר בשדרות. אבל דבר אחד נשאר בעינו והוא שלעולם ועד אנשים שילבשו מדים ייראו אותו דבר. כלומר, עם ריח זיעת החיילים (בזמנו היינו משפריצים טונות של אפטר שייב מסוג "ברוט") ונעלי הגיבורים המרגשות.

 

אז כן, יש לי המון מה לכתוב לך על חובת הזיכרון שלנו כיהודים וישראלים שהולכים לצבא. אבל אתה נראה לי בימים האחרונים לא שקט, מתוח ומפוצץ מעצות. אז ממש לסיום אני רוצה לספר לך איך מסיים אוֹשֵע האבא מהתקופה ההיא את המכתב שהוא שולח לשלומם, בנו החייל. "אל תבכה", הוא כותב לו שם ומוסיף, "תהיה גבר. אמך, הילדים, שלום כולם טוב".

 

אז תהיה גם אתה גבר־גבר, נכדידוש. אל תבזבז דמעות / נצור את הנשק שלא ייפלט לך כדור / אל תירה מתי שלא צריך במי שלא צריך/ תעמוד כמו עץ במסדרים כדי שלא יעלו אותך לשמירות / נצל כל רגע פנוי לשינה ולנמנום קל מתחת לשיח קוצים או על קורה באימון קורות / רוץ במסעי האלונקות דרך מרכז הנשימה שלך / כווץ את העיניים מול השמש / וזמזם בתוכך את "גיב פיס א־צ'אנס" של לנון שאתה אוהב. ובעיקר, שתה הרבה מים / ותשתזף שם כדי להיות חתיך המחץ בחופשות.

 

מודה שכולנו רצינו שאתה וחבריך המתגייסים תחיו בעולם בלי מלחמות. אבל לצערנו זה לא יצא מכל מיני סיבות.

 

נ"ב ונדנוד אחרון / נכון שהגיוס שלך נדחה לפברואר, אבל מכתבי אליך יעמוד בתוקף גם אז. בינתיים אולי עוד אספיק לקנות לך שאריות ג'אנק שנשארו מליל הרווקים של הסינים. ואם לא, אני מקווה שהשווייצרים האלה ישלחו לנו על חשבונם כמה חבילות שוקולד לינדט כדי שאביא לך ולחבריך כשאבוא לבקר בטירונות. וחוץ מזה, אל תתכווץ ממה שכתבתי לך. זה אמנם קצת פדיחה, אבל אני כבר מבוגר רגיש שלוקח דברים ללב. ואפרופו אמירות השבוע, לא רק שלא שכחתי מה זה להיות יהודי, אלא גם לא מה זה להיות סבא אוהב.

 

שלך באהבה, שלומם (שלמה).