40 לביקור סאדאת: איך להפוך שלום קר לחם?
איך הופכים שלום שמתנהל רק בין מנהיגים ולא בין עמים, למהלך של קירוב אמיתי? אחרי שנים שבהן ההנהגה המצרית לא הייתה מעוניינת בנורמליזציה עם ישראל, באו המהפכות האחרונות ובעזרת טכנולוגיית המידע איפשרו לפרוץ רבים מהחסמים שמוכתבים מגבוה
ביום השנה ה-40 לביקורו ההיסטורי של הנשיא אנואר סאדאת בירושלים, יסודות השלום שהניח ב-19 בנובמבר 1977 יציבים ואיתנים, אלא שעדיין מדובר בשלום "קר", שלום בין ממשלות ולא בין עמים. בה בעת, תהליכי העומק הפוליטיים-חברתיים שחוותה מצרים בשנים האחרונות, בפרט בכל האמור לבני הדור הצעיר, מעניקים לשתי המדינות הזדמנות לפריצת דרך.
לאורך שנות השלום נהגה מצרים להקפיד על ויסות הנורמליזציה עם ישראל והגבלתה, כשקבעה מישור יחסים מובנה ומוכוון. זאת בנוגע להיקף, עומק ומגוון של יחסים שאין לסטות מהם באורח מהותי, לא לחיוב ולא לשלילה. המישור שהונהג הגביל יחסי גומלין אזרחיים חוץ-ממשלתיים הצר את חופש הפעולה של חברות ואנשי עסקים פרטיים, והשית סנקציות על גורמים מצריים שניסו לפרוץ אותו.
מלבד קומץ סופרים והוגי דעות בעלי אוריינטציה ליברלית או שמאלית, שהיו נכונים לשלם מחיר אישי ולהסתכן בענישה מצד איגודיהם המקצועיים, אף כוח פוליטי או חברתי משמעותי במצרים לא אימץ את השלום עם ישראל לחיקו, לא התעמת עם מתנגדי הנורמליזציה ולא פעל להפצת ערכים של פיוס, דו-קיום וקבלת האחר.
הסיבה לכך הייתה כפולה: ראשית, המשטר המצרי מנע התהוות מחנה שלום עממי ועצמאי הפועל מחוץ למונופול הממסדי. למרבה האירוניה, אותו משטר שחתם על הסכם השלום היה גם זה שהתיר למתנגדי השלום להתנכל לבודדים שהתבטאו בגלוי בזכות השלום והנורמליזציה, וניסו לבנות ערוצי תקשורת אזרחיים עם ישראל.
שנית, רבים מהפעילים וההוגים המצרים המשתייכים לזרם הליברלי, שהיו המועמדים הטבעיים ביותר להובלת מחנה מצרי הנושא את דגל השלום, בחרו בעמדה ההפוכה. במקום להטיף לשלום, הם טענו שמשטר דמוקרטי נבחר יאפשר למצרים לעמוד מול ישראל בתקיפות רבה יותר ממשטר בלתי נבחר.
אולם, המהפכות שהתחוללו במצרים ב-25 בינואר 2011 וב-30 ביוני 2013 יצרו דינמיקה חדשה, הנושאת בחובה פוטנציאל לתמורה היסטורית חיובית בדעת הקהל המצרית – בפרט בקרב הדור הצעיר – ביחס לשלום ולנורמליזציה עם ישראל.
הן הצמיחו במצרים דור חדש בעל אוריינטציה ליברלית-חילונית, אשר מסתייג מהפאן-ערביות ומהאיסלאמיזם ואינו חושש לבחון בעין ביקורתית את מוסכמות העבר הלאומיות, הדתיות והחברתיות ההגמוניות.
הצעירים ששואבים מידע מהאינטרנט החלו להעלות שאלות חדשות גם ביחס לישראל: האם האיבה כלפיה אמיתית או מדומה? האם איבה זו משרתת את מצרים או פוגעת בה? מה עדיף למצרים - מצב של מלחמה או של שלום? מיהו האויב - מדינות התומכות באחים המוסלמים ובטרוריסטים בסיני, או ישראל שמסייעת לצבא מצרים במאבק בטרור?
הופעת דור צעיר מצרי חילוני וליברלי, בעל נקודת מבט רעננה על השלום עם ישראל, נושאת בחובה סיכוי לחימום היחסים בין העמים ולהוספת ממד אזרחי לתיאום הביטחוני ההדוק, המתקיים זה מכבר בדרגים הרשמיים.
ואולם, התבססות דור זה כמחנה דומיננטי ומשפיע, נתקלת בשלושה חסמים: חסם ראשון קשור לנטייתו המתמשכת של הממסד השלטוני במצרים להפקיע את המונופול על יחסי השלום עם ישראל לחזקתו הבלעדית. חסם שני נוגע לקיפאון המתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. חסם שלישי נובע מהתהום הערכית הפעורה בין הדור הצעיר במצרים לבין אלמנטים דתיים-לאומניים בישראל.
לצד הממשלות, תפקיד חשוב בחימום השלום מיועד גם לכוחות האזרחיים בשני הצדדים. הללו מסוגלים לשלב ידיים בקידום שלום מסוג חדש, שמושתת על רצון בחיים משותפים, בהכרות הדדית ובטיפוח ערכים של שלום ופיוס.
טכנולוגיית המידע העומדת כיום לרשות העמים – ורווחת במיוחד בקרב הדור הצעיר – פרצה רבים מהמחסומים ומהגבולות המוכתבים מגבוה. פעילי שלום יכולים לשוחח, להפיץ רעיונות ולהשתמש בפלטפורמות שמציעות הרשתות החברתיות, אשר הפכו חזקות ויעילות יותר מאמצעי התקשורת המסורתיים.
אם הנכונות הגוברת של הדור הצעיר במצרים לפיתוח יחסי השלום תזכה בלגיטימציה מהממסד המצרי ותיענה ביד מושטת מהממשלה ומהציבור הישראליים, יהיה בכך כדי לתרום להאצת המעבר מהשלום הרשמי הקיים לשלום האזרחי המיוחל.
מואמין סלאם הוא מנהל פורטל "מצרים האזרחית".
ד"ר אופיר וינטר הוא עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי.