ראשית הפרשה ב-2013, אז הגישה רמ"י תביעה נגד בני זוג ובתם שחוכרים ממנה משק בבית ינאי. נטען שהמשפחה הרחיבה את בית המגורים ללא היתר והקימה בית קברות לחיות בחלקה החקלאית למטרות מסחריות.
הצדדים הגיעו להסכם פשרה שלפיו כל הבנייה הבלתי חוקית תיהרס למעט מבנה אחד, שלגביו תגיש המשפחה בקשה להיתר בניה לוועדה המקומית, ורמ"י תשתף פעולה עם הליך האישור. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין.
בתביעה שהגישה המשפחה ב-2016 נגד רמ"י היא דרשה את אכיפת ההסכם. לטענתה נהרסו כל המבנים הבלתי חוקיים, למעט המבנה שלגביו הייתה הסכמה. ואולם לדבריהם רמ"י נוקטת סחבת אינסופית ומתחמקת מחובתה לחתום על בקשתם לקבלת היתר בנייה. הם הוסיפו שפניותיהם זכו להתעלמות מוחלטת או לתשובות מזלזלות.
רמ"י טענה מנגד שמעולם לא הובטח למשפחה שהיא תחתום על תוכניות כלשהן. היא הוסיפה שבביקור שערך מפקח מטעמה במשק התברר שלא קוימו כל ההבטחות והחלקה החקלאית ממשיכה לשמש גן זיכרון לבעלי חיים, אף שהוסרו הסממנים החיצוניים של בית הקברות שפעל במקום. היא דרשה כי כל שרידי החיות יפונו מהמקום.
המשפחה הבהירה שפעילות בית הקברות הופסקה אך היא לא יכולה לפנות את שרידי בעלי החיים שכן מעל כל בעל חיים ניטע עץ פרי, וכיום העצים בוגרים והסרתם דורשת אישורים רבים ועלויות ניכרות. הם הגישו חוות דעת שלפיה השרידים אינם גורמים נזק סביבתי כלשהו.
ואכן, השופט נחום שטרנליכט קיבל את התביעה שהגישה המשפחה. הוא ציין שאין מחלוקת שכל המבנים הבלתי חוקיים נהרסו ושרמ"י לא הייתה רשאית להתנות את הסכמתה להיתר בהוצאת שרידי בעלי החיים מהחלקה.
נקבע שאם לרמ"י הייתה זכות לדרוש את פינוי השרידים כבעלת הקניין בחלקות, עליה לפעול בהתאם לעקרון תום הלב ולעשות זאת באופן הגון ותוך התחשבות במשפחה. לדברי השופט, עקירת העצים מצריכה התארגנות לוגיסטית מורכבת וכרוכה בהוצאות גדולות. מנגד, אין כל נזק סביבתי או אחר שייגרם כתוצאה מהותרת השרידים בקרקע.
בנסיבות אלה קבע השופט שטרנליכט שעל רמ"י לחתום על בקשת המשפחה לקבלת היתר בנייה להכשרת המבנה שנותר. רמ"י חויבה בשכר טרחת עו"ד של 20 אלף שקל.