בעל המגרש והקבלן חתמו על הסכם ה"בארטר" במאי 2010. כחצי שנה לאחר מכן, כשהעבודות לא התקדמו, הודיע הבעלים לקבלן על ביטול ההסכם ודרש ממנו דמי שכירות עבור אחסון כליו ומשאיותיו במגרש.
הקבלן סירב להתפנות או לשלם, ושלוש שנים לאחר מכן הגיש נגדו בעלי הקרקע תביעה שבה דרש 150 אלף שקל בגין דמי שכירות והפרת חוזה.
הקבלן הכחיש שאחסן את כליו במגרש של התובע, אבל הודה שלא סיים את העבודות. על פי גרסתו, זמן קצר לאחר שהחל בעבודות ביקר במקום פקח של רמ"י ואסר עליו להמשיך בהן מאחר שלבעלי המגרש אין היתרים מתאימים.
לדברי הקבלן, התובע עודכן על כך בזמן אמת ובעצמו אסר עליו להמשיך את העבודה עד שהודיע לו על ביטול ההסכם. הקבלן זימן את הפקח לעדות, וזה אישר את גרסתו במלואה. בהמשך, התובע עצמו הודה כי היה מודע לבעיה בבנייה אך לא הוכיח שעשה דבר לצורך הכשרתה.
בהתאם לכך קבעה השופטת פנינה לוקיץ' שהקבלן לא הפר את ההסכם אלא בעל הקרקע, בהתנהלותו נתן למעשה את הסכמתו להפסקת העבודות – ובכך לביטול ההסכם.
עם זאת, היא לא האמינה לגרסת הקבלן לגבי אחסון כליו. בעניין הזה היא העדיפה את גרסתו של בעלי הקרקע, שהצליח להוכיח באמצעות תמונות כי כלי עבודה ומשאיותיו של הנתבע אוחסנו במגרשו במשך 10 חודשים ללא תשלום.
נקבע כי לנוכח ביטול ההסכם היה על הקבלן לשלם לבעל המגרש עבור השימוש בו, ובהתאם להערכת השמאי של התובע נפסק כי סכום דמי השכירות עומד על כ-108 אלף שקל. עם זאת, השופטת הפחיתה מסכום זה 25 אלף שקל מאחר שהנתבע כן פעל תקופה מסוימת עד שעבודתו הופסקה על ידי רמ"י.
לפיכך חויבו הקבלן והחברה שבבעלותו לשלם לבעל המגרש 95 אלף שקל עבור שכירות והוצאות משפט. בנוסף הוא יצטרך לשאת בעלות חוות דעת השמאי.