מאדים והשאלה היהודית

גארט ריזמן ‑ האסטרונאוט היהודי הראשון ששהה בתחנת חלל ‑ מאמין שהתיישבות על מאדים היא לא שאלה של אם, אלא רק של מתי. כמי שעובד כיום בחברת "ספייס אקס", בבעלות המיליארדר אילון מאסק, העוסקת בפיתוח כלי רכב חלליים, הוא מסביר גם למה האנושות חייבת תוכנית מגירה ומה יהיו קווי הדמיון בין החיים במאדים לישראל ולקיבוץ. כמעט 15 שנה אחרי התרסקות המעבורת "קולומביה", יניב חלילי שמע מריזמן, שהיה חברו הקרוב של אילן רמון, על הקשר האמיץ שלו עם רונה רמון וילדיה, על האסון השני במשפחה, מותו של אסף רמון, ועל רגשות האשם שמלווים אותו מאז

כשגארט ריזמן מדבר על אסף רמון ז"ל ‑ שנהרג בהתרסקות מטוס האף־16 שלו בתאונת אימונים בדרום הר חברון ‑ הוא נשבר ופורץ בבכי. כזכור, שש שנים לפני האסון נספה אביו, אילן רמון ז"ל ‑ האסטרונאוט הישראלי הראשון — בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה. ריזמן ‑ שהפך לחברו הטוב של אילן רמון במהלך האימונים בנאס"א ‑ מודה שהוא מרגיש היום גם קצת אשמה.

 

“אני לימדתי את אסף לטוס", הוא מספר. "אחרי שאביו נהרג, הוא רצה להיות טייס והחלטנו, כמה חברים של אילן בנאס"א, לאסוף כסף ולממן לו שיעורי טיסה. כבר בהתחלה קלטתי שיש כאן כישרון טבעי. מעולם לא היה לי סטודנט בעל כישורי טיסה כמו אסף. הוא היה כמו אבא שלו, מהיר קליטה וחד. חשבנו שאנחנו סוגרים מעגל יפה, שאנחנו מאפשרים לאסף להמשיך את דרכו של אביו. אבל מי חשב שגם אסף ימצא את מותו בתאונת טיס? היום, בדיעבד, אני חושב: אולי לא היינו צריכים ללמד אותו לטוס. אולי היה אפשר למנוע את המוות".

 

לשמור שבת בחלל  

ריזמן, בן למשפחה יהודית מניו־ג'רזי, הכיר את אילן רמון בשנת 98', בבסיס נאס"א בטקסס, כשהתאמן לקראת משימה, שלימים תהפוך אותו לאסטרונאוט היהודי הראשון בתחנת החלל הבינלאומית. “יום אחד אילן נכנס לכיתה שלנו ונאמר לנו שהוא יתאמן איתנו", הוא משחזר. "התרגשתי, כיהודי וכאסטרונאוט. כמה חודשים לאחר מכן עשתה משפחת רמון סדר פסח ראשון ביוסטון ואילן הזמין אותי להצטרף אליהם. הכרתי שם את רונה ואת ילדיו - אסף, טל, יפתח ונועה. נוצר בינינו קשר מיוחד. אילן היה אדם חברותי שהתחבב מהר מאוד על כל האסטרונאוטים".

 

רמון אמנם הגיע לנאס"א עטור תהילה והישגים, אבל שמר על צניעות, מספר ריזמן. “הוא מעולם לא דיבר על עברו, עד לשלב מאוחר מאוד באימונים. אף אחד מאיתנו לא ידע למשל על חלקו בהפצצת הכור בעיראק, שזה עניין מדהים, כי גדלנו על סיפור ההפצצה ההיא. בנאס"א גם קבעו שאילן יכול להטיס מטוס רק בלוויית טייס אמריקאי – ואילן מעולם לא התלונן על כך. הוא ישב בשורה השנייה, מאחורי הטייס, למרות שהיה טייס טוב יותר מכולם".

 

אבל אז התארכו האימונים של רמון וצוותו מעבר למתוכנן ומועד השיגור של המעבורת נדחה שוב ושוב. “התקשרו אליו מחיל האוויר הישראלי ואמרו לו שנגמר להם התקציב לפרויקט ושהוא צריך לחזור הביתה. אילן אמר להם, 'אתם לא יכולים לעשות את זה. הפרויקט כבר לא שייך רק לחיל האוויר, אלא לכל עם ישראל'".

 

למרות שהיה חילוני, רמון, שהיה מודע לממד הסמלי החשוב של תפקידו, התחבט גם בשאלה איך לשמור שבת בחלל, שם השמש זורחת או שוקעת אחת ל־45 דקות. "יום אחד אמרתי לו: 'אני יודע למה אתה רוצה לשמור שבת: כדי שתהיה לך הפסקה מפעילות בחלל'. הוא הגיב בצחוק מתגלגל. וזו, למעשה, הייתה השיחה אחרונה שלנו".

 

ב־16 בינואר 2003, בתום חמש שנות אימונים מפרכים, דחיות והמתנה מורטת עצבים, המריאו רמון וששת חבריו לצוות קולומביה לחלל, במסגרת משימה STS-107 של סוכנות החלל האמריקאית. החלום הישראלי התגשם ורמון הפך לאסטרונאוט הראשון בהיסטוריה של המדינה.

 

בשיגורה של קולומביה צפה ריזמן בטלוויזיה. “רונה והילדים השתתפו באותה שעה במסיבה גדולה, למרות שיש במסיבות הללו משהו מעט אכזרי כלפי האסטרונאוטים. אתה אמנם יכול להזמין חברים מהעבר, מורים מבית הספר ובני משפחה – אבל חייב להישאר בבידוד, כדי שלא תידבק בווירוס ותיקח אותו לחלל. אז אתה יושב בבידוד, בזמן שלא רחוק ממך כל האנשים האהובים עליך חוגגים".

 

ריזמן עקב מקרוב אחר חברו הטוב. “מדי יום צפיתי בפעילות שלו בתחנת הטלוויזיה של נאס"א, המשדרת לחברי הארגון קטעי וידיאו כל הזמן. אילן היה שמח ואופטימי – היה אפשר לראות שהוא מאושר להיות שם. אני זוכר היטב, שבאחד מקטעי הווידיאו ראיתי אותו אוחז בהתרגשות במזוזה שלקח איתו לחלל".

 

1 בפברואר 2003 היה אמור להיות יום של חגיגה גדולה בישראל, בארה"ב ובקרב כל שוחרי המדע והקדמה. מעבורת החלל עשתה את דרכה חזרה אל כדור הארץ והייתה אמורה לנחות בפלורידה. אבל היום החגיגי הפך ליום שחור: מעבורת החלל התרסקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ. הסיבה לתאונה: חתיכת קצף המשמש לאטימה נשברה במהלך שיגור המעבורת מכדור הארץ ופגעה ברעפי ההגנה מחום, בכנף השמאלית שלה. במהלך הכניסה לאטמוספירה של כדור הארץ התחממה הכנף הפגועה בהדרגה עד שבסוף התפרקה — והובילה להתפרקות מוחלטת של המעבורת, להתרסקותה ולמותם של שבעת אנשי הצוות.

 

“הייתי ביוסטון וחיכיתי שאילן יחזור אלינו כדי שנחגוג ביחד. צפיתי בשידור החי, אבל ראיתי שזמן הנחיתה עבר והמעבורת עדיין לא הגיעה. באותו רגע התגנבה לליבי הרגשה רעה. שמעתי, דרך נאס"א, שאבד הקשר עם המעבורת. רציתי כמובן לקוות שהם בכל זאת ינחתו בשלום, אבל כל אסטרונאוט יודע שעם כל המצנחים וחליפות ההתרסקות שנותנים לך ‑ אם מתרחשת תקלה טכנית מהותית, שום דבר לא יעזור".

 

ואז החל הטלפון לצלצל, וריזמן קיבל אישור לחששותיו. “הבנתי שאיבדנו את אילן", הוא אומר בשקט. “בשלב ההוא היינו כמו בני משפחה והרגשתי שאיבדתי מישהו קרוב, אח".

 

 

על אף מורכבות המשימות, התרסקויות של מעבורות חלל אינן עניין שכיח. מתוך 135 משימות חלל של נאס"א, אירעו רק שתי התרסקויות של מעבורות חלל – המעבורת שעליה היה רמון וההתפוצצות של מעבורת החלל צ'לנג'ר בשנת 1986 זמן קצר לאחר ההמראה.

 

האם היה ניתן למנוע את ההתרסקות?

 

“כן. גם במשלחת שהמריאה לפני המשלחת של אילן השתחררה חתיכת קצף גדולה וגרמה נזק רב, במה שהיה אמור להיות קריאת השכמה, אבל בתחקיר כתבו שזו סטייה נורמלית – והמשיכו הלאה. הדבר הנורא יותר הוא שמיד במהלך השיגור היו תמונות וקטעי וידיאו שהנציחו את השתחררות הקצף, כולם ידעו מזה. אפילו אילן ואנשי הצוות שלו עודכנו שהקצף השתחרר, אבל נאמר להם שאין בזה סיכון".

 

כאב בלתי נתפס

 

מיד אחרי האסון מינתה נאס"א את סטיב מקליין, אחד האסטרונאוטים, ללוות את משפחת רמון בשעה הנוראה. באופן חריג, פנה ריזמן להנהלת נאס"א וביקש גם הוא לסייע למשפחה. נאס"א נענתה בחיוב. מקליין היה אחראי על הנושאים הטכניים, וריזמן סיפק את התמיכה המורלית. “זו הפכה להיות העבודה שלי בשנה שלאחר מכן".

 

הוא גם המתין לבני משפחת רמון כשחזרו ליוסטון אחרי האסון. “אני לא אשכח את המבט של רונה כששבה הביתה בלי אילן. העצב ניכר על פניה, אבל היא החזיקה את עצמה חזקה, לפחות מול אנשים".

 

ריזמן היה שותף לרגע מצמרר נוסף. אחרי התאונה פשטו צוותים של נאס"א על אזור התרסקות המעבורת, בניסיון לאתר חלקי גופות. באחד החיפושים נמצא דגלון קטן ומפויח. ריזמן הביט בכיתוב בעברית וגילה שמדובר בדגלון של חיל האוויר שרמון לקח לחלל.

 

בהמשך סייע לרונה, שהחליטה להישאר שנה נוספת ביוסטון, כדי שהילדים יוכלו לסיים את הלימודים. “היו מן הסתם רגעים לא קלים, אבל אני ניסיתי להיות האתנחתה הקומית של המשפחה. תיכננתי עבורם חופשת סקי, טיפסנו על הרי קולורדו ונסענו יחד לפגוש את הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן. נהניתי מאוד עם כל הילדים, אבל אין ספק שהפכתי קרוב במיוחד לאסף. הקשר בינינו היה משמעותי ועמוק".

 

הקשר בין ריזמן לאסף התחזק כשהשניים גילו שנולדו באותו יום. “במסיבת יום ההולדת שלנו הענקתי לאסף במתנה ספר הדרכה להטסת מטוס. כאמור, אספנו כסף, החברים של אילן בנאס"א, והחלטנו לממן לו גם שיעורי טיסה. אמרתי לאסף: 'מכיוון שאנחנו עובדי מדינה, היינו צריכים למצוא לך מדריך זול. והמדריך הזה הוא אני'. כשחזרנו ליוסטון, אחרי ההלוויה, נתתי לו שיעורי טיסה".

 

כמה שנים לאחר מכן הוזמן ריזמן ואף הגיע לטקס סיום קורס הטיס של אסף רמון והתמלא שם בגאווה אבהית. “אסף ירש את הצניעות מאביו. הוא היה אמור לקבל תואר חניך מצטיין, אבל מפקדו החליטו להעניק את התואר לצוער אחר, שלא יחשבו שהם מעניקים את התואר לאסף בגלל אביו. כל הצוערים בכיתה שלו מחו נגד ההחלטה. אתה מבין, לאסף בכלל לא היה אכפת שהוא לא מספר אחת, למרות שהגיע לו".

 

ריזמן היה בדרכו ליוטה, לאחד האימונים, כשהטלפון צילצל והוא התבשר כי אסף נהרג. בלי לחשוב פעמיים, הוא התקשר לבוס שלו בנאס"א וביקש לטוס לישראל כדי להשתתף בהלוויה. "הכאב היה קשה ועצום. כשהמוות היכה שוב במשפחה, זה היה טרגי באופן שאי־אפשר להעלות על הדעת. אחרי טקס הסיום של קורס הטיס של אסף כולם שמחו והיה נדמה שהחיים שבו למסלולם – ואז זה קרה".

 

האשמת את עצמך?

 

"כן, היה לי קשה להביט ברונה: היא רצתה שהילדים שלה ימשיכו לחיות ולחלום וחששה שאם תמנע מאסף להתגייס לקורס טיס היא תמנע ממנו את החלום. אבל אני לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מלמד אותו לטוס. אולי הכל היה נמנע".

 

אי־אפשר לא להשתאות לנוכח תעצומות הנפש של רונה.

 

“גם אני לא מבין מאיפה יש לה את הכוחות. היא שרדה והמשיכה לעשות דברים נהדרים ופעילות ציבורית מבורכת. אבל אל תטעה לחשוב שהיא סופרוומן – קשה לה מאוד. הפרסונה הציבורית שלה היא דבר אחד, אבל אי־אפשר להקיש ממנה שברמה האישית היא לא שילמה מחיר כבד, שגובה ממנה כוחות רבים".

 

כדור הארץ השביר

 

גארט ארין ריזמן, 49, למד הנדסה מכנית במכון הטכנולוגי בקליפורניה, כשעבר בהצלחה את המבחנים לנאס"א והחל להתאמן בסוכנות החלל. “בסך הכל למדתי עשר שנים, עד שיצאתי למשימה הראשונה שלי בחלל. אחרי התרסקות קולומביה, נאס"א עיכבה במשך כמה שנים את המשלחת שלי. בינתיים למדנו וריעננו את החומר, צללנו בים, תירגלנו הליכה בחלל ועשינו לא מעט אימונים פסיכולוגיים, שנועדו להכשיר אותנו להיות מנותקים במשך זמן רב".

 

במארס 2008 המריא לחלל, במשלחת STS-123 של מעבורת החלל אנדוור. בכך הפך לאסטרונאוט היהודי הראשון בתחנת החלל הבינלאומית. “הישג משמעותי, אבל הוא מתבטל מול ההישג של אילן, שהיה האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל. זה כמו להשוות את חנוכה ליום כיפור", הוא צוחק.

 

במהלך שהותו בתחנת החלל חגגה מדינת ישראל את שנת ה־60 להיווסדה. ריזמן, שנטל עימו למסע מזוזה, התקשר מתחנת החלל לנשיא דאז, שמעון פרס, ואיחל יום עצמאות שמח לו ולאזרחי ישראל. לשיגור שלו הגיעה גם רונה. “זה היה מאוד משמעותי עבורי. היינו אמנם בבידוד, אבל רונה באה לתת לי חיבוק גדול, למרות שזו עבירה על כללי הפרוטוקול. כשמישהו מנאס"א התרגז, אמרתי לו: 'זו רונה רמון, אתה לא יכול להגיד לה שום דבר'. היא חיבקה אותי וציידה אותי בהעתק של מגילת העצמאות, שאותו לקחתי לחלל".

 

הוא שהה בחלל 95 יום ברציפות. בשנת 2010 המריא שוב, על סיפון המעבורת אטלנטיס, ושהה 12 ימים בחלל. במהלך המסע גם ביצע שתי הליכות בחלל. “כן, זה היה מגניב. אתה מתרחק מהקיר, מרחף ומרגיש כמו סופרמן, כאילו מישהו הגשים לך חלום והעניק לך את היכולת לעוף".

 

אסטרונאוטים רבים מספרים שעברו חוויה דתית או רוחנית בחלל. גם אתה חווית משהו דומה?

 

“אנשים שואלים אם השתניתי בעקבות המסעות לחלל, והתשובה שלי היא שעד היום, כשאני משתמש באריזת סוכר קטנה, אני מקפיד לא לפתוח אותה עד הסוף. בחלל, כשאתה פותח משהו עד הסוף, הכל עף. זה הרגל שמלווה אותי מאז. אבל לא, כל הדבר הזה של לקבל פרספקטיבה על החיים לא קרה לי. הדבר היחיד הוא שראיתי במו עיניי כמה דקה שכבת האטמוספירה שמגינה על כדור הארץ והתמלאתי בהלם. פתאום הבנתי שכדור הארץ שביר והיום אני מודאג יותר מהתחממות גלובלית ומזיהום. אגב, את ישראל קל לאתר מהחלל, לאור העובדה שהיא מוקפת בימים ובנהרות ושאין מעליה כמעט אף פעם עננים. גם את ים המלח ואת הים האדום רואים משם בקלות".

 

הוא מתגורר כיום בקליפורניה עם אשתו, סימון, ובנם בן השבע. בחודש ינואר אמור להצטרף למשפחה גם בן שני. “שבוע לפני השיגור השני שלי לחלל גילינו שאשתי בהיריון עם בננו הראשון. לא סיפרנו לאף אחד, בעיקר כי לא רצינו שפסיכולוגים של נאס"א יציקו לי ויטענו שאני עלול להיות מוטרד בחלל בגלל זה. אבל בתחנת החלל הבינלאומית היה טלפון ומדי לילה התקשרתי לאשתי ושאלתי אם היא עדיין בהיריון, עד שהיא אמרה לי, 'תפסיק עם השאלות ותתרכז בהליכה שלך בחלל'. כמובן התגנב לליבי חשש קל שמשהו יקרה ולא אשוב מהמשימה בחלל. למזלי, השליחות הייתה קצרה, בת פחות משבועיים”.

 

הוא מרבה לבקר בישראל, שומר על קשר חם עם בני משפחת רמון (ראו מסגרת). במשלחת השנייה שלו לתחנת החלל לקח גם דגל ישראל ודגל של קרן המלגות על שם אילן רמון. חשוב לו לחזק את הקשר עם העולם היהודי ועם הקהל היהודי ממוצא רוסי ובשנים האחרונות הוא עושה זאת באמצעות ארגון "לימוד", שייסד חיים צ'סלר ומטרתו לחזק את הזהות היהודית של צעירים ממוצא רוסי ברחבי העולם. לפני שש שנים השתתף בכנס של "לימוד" שנערך בבאר־שבע, ביחד עם הקוסמונאוט אלכסיי ליאונוב, האדם הראשון שצעד בחלל.

 

במהלך הכנסים מדבר ריזמן לא מעט רוסית, שלמד במיוחד על מנת שיוכל לתקשר עם הקוסמונאוטים הרוסים בזמן שהותו בתחנת החלל הבינלאומית. לאחרונה השתתף בכנס של הארגון בסן־פרנסיסקו, שם סיפר על חוויותיו בחלל ועל חברותו עם רמון. “פעילות של ארגונים כמו 'לימוד' חשובה בעיניי, אני מרגיש שייך למקום ולאנשים ומתחבר באמצעות הארגון לשורשים היהודיים שלי", הוא אומר.

 

ההימור של טראמפ

 

אחרי פרישתו מנאס"א החל ריזמן לעבוד כיועץ בכיר בחברת ספייס אקס בקליפורניה, שעוסקת בייצור והשבחת כלי טיס לטובת טיסות אזרחיות לחלל. החברה, בבעלות איל ההון האמריקאי־קנדי אילון מאסק (ממייסדי החברות פייפל וטסלה), פיתחה את החללית דרגון, שתהיה מסוגלת לשאת בני אדם לחלל ולבצע טיסות מסחריות. לפני חמש שנים עשתה החברה היסטוריה כששלחה, באמצעות דרגון, מטען לתחנת החלל הבינלאומית - ובכך הייתה החברה הפרטית הראשונה ששלחה חללית לחלל. החברה אף נכנסה למרוץ למאדים – והיא אחת החברות המובילות בעולם כיום בפיתוח טכנולוגיה שתאפשר הקמת מושבות בני אדם על מאדים.

 

ריזמן בטוח שהתיישבות בני אדם על מאדים היא לא עניין של אם – אלא של מתי. “אילון מאסק אומר שהוא מתכוון לשגר כבר ב־2024 את המשלחת האנושית הראשונה למאדים. הפסימיים, כמובן, אומרים שזה לא יקרה. לדעתי, אנחנו נתיישב במאדים עוד בימי חיינו. כבר היום יש לנו את הטכנולוגיה להגיע לשם – רק צריך למצוא את המשאבים לממן את הפרויקט עד סופו. האתגרים הגדולים הם כלכליים ופוליטיים – רק מדינה גדולה ועשירה, כמו סין או ארה"ב, יכולה לממן פרויקט כזה, או לחלופין חברה גלובלית בסדר גודל של גוגל או ספייס אקס. כמובן קיימים גם אתגרים פיזיולוגיים – הקרינה הרדיואקטיבית במאדים גדולה מאוד ונצטרך למצוא גם דרכים להגן על העצמות והשרירים של בני האדם מאפקט של שינויים במשקל הגוף על מאדים".

 

אבל אם מדינה כמו ארה"ב או סין תפתח את ההתיישבות על מאדים, היא גם תטען לבעלות על המקום.

 

“נכון, יש כאן אתגר משפטי אמיתי. אגב, כבר עכשיו עורכי דין מנסים לפענח את שאלת הבעלות על הירח ועל מאדים. ללא ספק, הנושא יוליד שאלות אתיות רבות".

 

האם ההתיישבות על מאדים תהיה טובה יותר מהחיים על כדור הארץ?

 

“משהו אומר לי שנריב על הגדה המערבית ועל השטחים גם במאדים", הוא צוחק. “מאדים לא יהיה מקום קל – לא תוכל להזמין פיצה. לא תוכל לשלוח את הילד החוצה לשחק כדורגל עם חברים, בגלל הקרינה הגבוהה. החיים יהיו חייבים להתנהל בתוך מבנים מוגנים. כך שהחיים על מאדים יהיו דומים יותר לחיים באנטרקטיקה מאשר לחיים בישראל".

 

אז למה כל כך חשוב ליישב את מאדים?

 

"כי יש איומים קיומיים רבים, כמו מלחמה גרעינית והתחממות גלובלית ואסונות טבע. האנושות תגיע למצב שיהיה קשה לחיות על כדור הארץ, בין שזה יקרה מחר ובין שזה יקרה בעוד מיליוני שנים. אילון אומר שצריך להבטיח הישרדות של זנים נכחדים, כפי שקרה עם הדינוזאורים, שלא הצלחנו לשמר. צריך כמובן לעשות הכל כדי למנוע את ההתחממות הגלובלית ולהפסיק את זיהום כדור הארץ, אבל צריך להכין תוכנית מגירה ואין לנו כזו. עם הטכנולוגיה הקיימת אנחנו יכולים להבטיח את הישרדותו של המין האנושי".

 

ואיך ייראו החיים שם?

 

“נצטרך לבנות מודל דומה לקיבוץ - מושבה שנשענת על קיום עצמי של כל חבריה. כל אחד מהחברים במושבה יצטרך לתרום את הידע והמשאבים שלו לצורך המאמץ הקולקטיבי. וכמו בקיבוץ, תהיה תקוע עם האנשים סביבך, אבל תהיה גם סולידריות רבה. כמו בשנותיה הראשונות של ישראל – זה יהיה מאמץ קולקטיבי למען רעיון נשגב. אגב, אילון אומר ששיטת השלטון הרצויה על מאדים תהיה דמוקרטיה ישירה, כלומר על כל נושא תיערך הצבעה ולכל המתיישבים יהיה כוח זהה בהחלטות. נו, ממש כמו אצלכם בקיבוץ".

 

איך אתה וחבריך בקהילת המדע והחלל מתמודדים עם ממשל טראמפ, שלא מאמין בכלל בהתחממות הגלובלית.

 

“בקושי רב. אני רק מקווה שאת הנזקים שממשל טראמפ גורם – יהיה ניתן בכלל לתקן. בוועידת פריז וגם באו"ם מדברים על התחממות כדור הארץ בשתי מעלות וחוששים שתאמיר גם לארבע מעלות. לפעמים אני מביט בפעולות הממשל ומרגיש כמו אוהד שצופה בקבוצת הפוטבול האהובה עליו מבצעת טעויות מנטליות ומטופשות. בא לי לצעוק למסך: 'מה לעזאזל אתה עושה?'” הוא נאנח וממשיך. “מה שמדאיג הוא שגם מגבילים את המשאבים למחקר לטובת הנושא. עכשיו, אם טראמפ אומר ששינויי האקלים זה לא ביג דיל, הוא מבצע הימור. אם הוא טועה – זה יעלה בחיי ילדינו. ואם הוא חושב שהוא צודק, שיביא סימוכין מדעיים לטענה שלו".

 

אגב, כמי שעבד שנים בנאס"א, אתה חושב שיהיה אסטרונאוט ישראלי נוסף?

 

“כן, אני יודע שממשלת ישראל ביקשה את זה מהאמריקאים ויש דיונים בנושא. בכל מקרה, ישראל תוכל לשגר טייס חלל מטעמה גם באמצעות חברות פרטיות, כמו ספייס אקס, כבר בעתיד הנראה לעין".

 

רונה רמון: "גארט הוא חלק מהמשפחה"

 

"היחסים עם גארט ועם משפחתו הצעירה מאוד קרובים וחמים", מספרת גם רונה רמון. "הוא היה מנטור עבור ילדיי והתגייס לעזרתנו בתקופה שבה נזקקנו לעזרה. הוא הפך לחלק מהמשפחה ושימש כמנטור עבור אסף, לימד אותו לטוס והם נהגו לחגוג ימי הולדת באותו יום. חגגנו את כל החגים, השמחות וגם את הטקסים העצובים. היחסים בינינו

נמשכים עד היום באדיקות רבה. הוא בחור מוכשר, עם המון רגישות וקסם אישי, יש הרבה מה ללמוד ממנו. הוא גם מסייע בקרן רמון ובחינוך לחלל שלנו".

הוא סיפר שהוא חש אשמה על מותו של אסף.

“אני חושבת שזה סוג של אשמה שמרגיש כל אחד שהכיר את אסף ותמך בהגשמת החלום שלו. כל אדם בוגר שמאבד מישהו צעיר שהיה תחת כנפיו, בדרך כזו או אחרת – מרגיש כך. אבל זו תחושה לא ריאלית, כמובן. יש את הקול ההגיוני שאומר שמה שקורה – קורה וזה לא בידינו. יש הרבה יופי בידיעה שאסף זכה להגשים את החלום

שלו ועשה זאת בעזרת גארט".

ליוויתם אותו בטיסות שלו לחלל? 

“כן. אסף קיבל חופשה מיוחדת מחיל האוויר וכולנו טסנו לראות את גארט ממריא. היינו איתו בקשר לאורך כל זמן השהייה שלו בחלל. בכל פעם שהוא חלף מעל שמי ישראל, הוא נהג להתקשר ולהגיד לילדים: 'תסתכלו לשמיים, עוד דקה אני חולף מעליכם'. הילדים התמלאו התרגשות אמיתית גדולה. עד היום אנחנו קרובים מאוד. הוא מארח אותנו בארה"ב ומתארח אצלנו כאן.

אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד עם הכאב. כל שנה הוא מגיע לאזכרה והנוכחות של אדם קרוב הופכת את התקופה הזו לנסבלת יותר עבורנו".

15 שנה אחרי מותו של אילן, איפה את נמצאת?

“ 15 שנים זה זמן אובייקטיבי, לא סובייקטיבי. עבורי, הזמן הזה הוא נצח ועם זאת, כאילו האסון התרחש אתמול. תחושת ההחמצה גדולה ובאותה נשימה אני חושבת שאילן היה מאוד גאה לראות מה צמח והתפתח מאז בתחום החלל והחינוך לחלל, גאה בפעילות הציבורית שלנו בקרן רמון וגם גאה בי ובילדים על הדרך ועל הבחירות שלנו. אנחנו

מתגעגעים אליו תמיד".

yanivhalily@gmail.com