הפציעה התרחשה ב-2010 בנסיבות שנויות במחלוקת עובדתית ומשפטית. המורה טענה שירדה מהאוטובוס רק פעם אחת, לאחר שכל התלמידים ירדו, וכי נפילתה התרחשה במהלך אותה "ירידה ראשונה". אבל "כלל" – שהתבססה על עדותו של נהג האוטובוס – טענה שהמורה ירדה מהאוטובוס פעמיים: בפעם הראשונה עם התלמידים כדי להעביר אותם דרך שער בית הספר, ולאחר מכן חזרה לאוטובוס, ביצעה סריקה, חתמה על טופס סיום נסיעה, ואז ירדה שוב ונפלה.
לפני כשנה וחצי דחה בית משפט השלום דחה את תביעתה של המורה לפיצויים. הוא העדיף את עדות הנהג וקבע שהפגיעה אירעה במהלך "הירידה השנייה", ומכאן שלא מדובר בתאונת דרכים, כיוון שהנסיעה כבר הסתיימה. כלומר, החזרה לאוטובוס לא נעשתה לנסיעה או לשימוש תחבורתי אלא לביצוע תפקידה כמורה – לברר שלא נשכחו תלמידים או חפצים, ולשחרר את הנהג.
מסקנה זו התבססה על פסיקת בית המשפט העליון בתאונה שאירעה למאבטח שנפגע תוך כדי סריקה שערך באוטובוס לפני נסיעה: נקבע לגביה שאינה מהווה תאונת דרכים, והאוטובוס היה פשוט ה"זירה" שבה התרחשה הפציעה.
בערעור שהגישה המורה למחוזי היא ביקשה לקבל את גרסתה העובדתית לאירוע, ולחילופין להכיר במקרה כתאונת דרכים גם אם הנפילה קרתה "בירידה השנייה".
ראש ההרכב, השופטת יהודית שבח, סברה שאין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום באופן מנומק ומשכנע. אלא שבניגוד למסקנתו, היא קבעה שמדובר בתאונת דרכים לכל דבר. לגבי פסיקת העליון היא ציינה כי "אמנם בשני המקרים המדובר ב'סריקה' שבוצעה באוטובוס לא תוך כדי נסיעה, אך השונה ביניהם רב על המשותף".
היא הצביעה על כך שבמקרה של המאבטח הסריקה בוצעה כחלק מההכנה לנסיעה, כאשר המנוע לא דלק. לעומת זאת, במקרה הנדון המנוע דלק, והסריקה של המורה הייתה חלק אינטגרלי של הנסיעה. "האוטובוס היה מוכן להמשך הנסיעה, העלייה הנוספת נועדה לוודא שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס, באופן המשמר, למרות העצירה שנועדה לאפשר לתלמידים לצאת מן האוטובוס, את המטרה התחבורתית", נכתב בפסק הדין.
השופטת שבי הסבירה שאין בעיניה הבדל בין מורה שמבקשת לוודא שכולם יצאו מהאוטובוס לבין נהגת פרטית שיוצאת מרכבה ונכנסת אל הדלת האחורית כדי להוציא את בנה. בשני המקרים – טרם הסתיים השימוש למטרה תחבורתית.
כמו כן נקבע שאין הגבלה על מספר העליות והירידות מכלי הרכב באופן שרק הירידה הראשונה תיחשב "שימוש ברכב".