התובע החל ללמד בבית הספר עם פתיחת שנת הלימודים ב-2007, לאחר שחתם על הסכם שלפיו הוא נחשב עצמאי. לדבריו, כמה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים 2015-2014 סיכמה עמו ההנהלה שהוא ילמד לפחות 5-4 הרכבים מוזיקליים, אבל כששנת הלימודים החלה הוא גילה להפתעתו כי שובץ ללמד רק הרכב אחד.
לטענתו הוא פוטר במפתיע לאחר שפנה למעסיקה ודרש שתעמוד בהתחייבותה, וזאת מבלי שנערך לו שימוע, ללא הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים. בתביעה שהגיש בפברואר 2015 הוא ביקש להכיר בכך שהתקיימו בינו לבין בית הספר יחסי עבודה רגילים, ולחייב אותו לשלם לו את המגיע לו על פי חוק.
הוא סבר כי אף שהוגדר בהסכם כעצמאי, בפועל תנאי ההעסקה שלו היו כשל כל מורה אחר במוסד ומשכך הוא זכאי לכל הזכויות הסוציאליות של עובדים שכירים. בנוסף, הוא טען שלא שולם לו שכר בגין עבודתו בספטמבר 2014 – החודש שבו פוטר.
מנגד, בית הספר הסתמך על הסכם העבודה שקבע מפורשת שהתובע מעניק לו שירותים כעצמאי. לדבריו, המוזיקאי הוא שסיים את ההתקשרות עם בית הספר לאחר שלא הצליח להשתלב ואיבד עניין בעבודה.
אולם יישום המבחנים שבודקים קיומם של יחסי עבודה הוביל את השופטת מיכל לויט למסקנה שהתובע הועסק כמורה מן המניין. היא התבססה על כך שהוא התקשר ישירות עם בית הספר, היה כפוף לשיבוצים ולתוכנית הלימודים שנקבעו לו, העביר דיווחי נוכחות והיה חלק ממצבת המורים. יתרה מכך, בית הספר סיפק לו את הציוד הדרוש לביצוע עבודתו ואף ניכה משכרו את תשלומי החובה למס הכנסה וביטוח לאומי.
משקבעה כי התקיימו יחסי עבודה, פנתה השופטת לויט לבחון את נסיבות הפיטורים. עיון בהתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים טרם הפיטורים שכנעו אותה שהתובע פוטר במפתיע לאחר שדרש מבית הספר לעמוד בהסכמות מולו. "לו אכן היה התובע נוטש את מחויבויותיו ללא כל התראה, הנתבעת הייתה טורחת להוציא הודעה בכתב על סיום ההתקשרות עוד קודם לכן", כתבה.
ואולם, מאחר שהתובע קיבל דמי אבטלה בספטמבר 2014 ולא הוכיח שהוא עומד בתנאים הדרושים לקבלת דמי חגים, תביעתו לתשלום בגין רכיבים אלה נדחתה.
בסופו של דבר, בית הספר חויב לשלם למורה 92,383 שקל עבור פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי חופשה, דמי הבראה וכן הפרשות לפנסיה וקרן השתלמות בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 25 אלף שקל.