כדת דוד ויהונתן

הוא מעולם לא חשב שיתחתן, אבל כשמצא את אהוב ליבו, לא רק ששלף טבעת, אלא גם נדבק בקדחת החתונות: אולם, חליפה, אישורי הגעה וכל הג'אז הזה. רק שבדרך לחופה התברר לו להפתעתו שבישראל 2017 חתונה של שני גברים היא, עדיין ולמרות הכל, אישיו, ובכל מקום מחפשים את הכלה. איתי סגל מציג: יומן החתונה הגאה שלי

והאם קיבלת מה

שרצית מהחיים האלה, למרות הכל? 

כן.

ומה רצית?

לומר על עצמי נאהב, להרגיש שאני

נאהב על פני האדמה הזאת
(ריימונד קארבר)

 

חלק 1:

בטבעת (פלסטיק) זו

 

"למה שדווקא אתה תציע לו?" התקוממה חברה קרובה שלי, בוגרת לימודי מגדר ואכילת ראשים, כשסיפרתי לה שאני מתכוון להציע לאיתי לחיות איתי לנצח. "ובכלל, איך יודעים מי מציע למי אצלכם?"

 

"אצלכם?" כיחכחתי בגרוני.

 

צילום: איתן פוקס 

 

"מה אתה רוצה?" גימגמה המגדרית, "כאילו אצל סטרייטים, אני מבינה. לא שאני מקבלת את השיטה שנהוג שהגבר הוא זה שיציע, אבל אני מבינה. יש דפוסים שקשה מאוד לחתור תחתם, אבל אני לפחות מבינה את הסדר. איך זוג גייז מחליט מי מבין השניים צריך לעשות את הצעד? זה לא נורא מבלבל?"

 

זה מה שיפה "אצלנו". אין חוקים. אין פרוטוקול, ואין דודה שרומזת "בקרוב אצלכם". בגדול, אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, ועושים את זה רק כי רוצים. הנה, לא נותנים לנו להתחתן, ובכל זאת אנחנו עושים את זה.

 

זאת, כמובן, התשובה הממלכתית. התשובה המדויקת יותר היא שכבר מהרגע הראשון היה ברור מי יציע למי. כמה חודשים אחרי שהכרתי את איתי, הוא הבהיר את עמדתו בסוגיה ושלח רמז ראשון כשקנה לי בייגלה עגול וניסה לענוד לי אותו על האצבע. "ברור שאתה תצטרך להציע לי", חתך כל פתח למשא ומתן. "ברור?!" זייפתי ניסיון התקוממות. כן, הינהן. הגיי הוותיק יותר, המנוסה יותר, הוא זה שצריך לעשות את הצעד. מי שיש לו יותר פז"ם הומואי הוא זה שצריך לקחת את האחריות ולכרוע ברך.

 

 

לא שהיה לי אכפת. כבר מהרגע השני שראיתי את איתי ידעתי שאני רוצה לבלות איתו את מה שנשאר משארית חיי. ברגע הראשון הוא פשוט היה עטוף במעיל כעור שהקשה עליי לראות כמה הוא יפה. הכרנו לפני שלוש שנים דרך חבר משותף, כמעט במקרה. איתי היה אז כמעט שנה מחוץ לארון. הוא הבין בגיל מאוחר מאוד יחסית שהוא מעדיף גברים וביזבז שנים לא מעטות על ניסיונות הדחקה מעייפים. בשנים ההן הוא חי בניו־יורק והקיף את עצמו בחומות הכחשה מסיביות. עבד בעבודה שלא גרמה לו סיפוק, אבל הכניסה לו מספיק כסף כדי לשכוח, ניסה לנהל מערכות יחסים עם נשים מבלי להבין שהסיבה שהן לא עובדות היא שהוא פשוט לא בעניין שלהן, והקיף את עצמו בחברים שלא ינדנדו בשאלות מיותרות. פגישה מקרית עם חבר שעבר תהליך יציאה מהארון, ונראה כאילו הסיר מעצמו חדר כושר שלם מהגב, גרמה לו לשאול את עצמו שאלות שלא העז לשאול עד אותו יום, ובהמשך גם להודות בפני עצמו, משפחתו וחבריו מיהו באמת. 

 

הכרנו בתל־אביב. איתי היה אז בביקור ממושך בישראל. הוא עזב את עבודתו בניו־יורק והגיע לחופשה בארץ. כחלק מהניסיון להתקרב לעצמו מחדש, היה לו חשוב לבלות זמן עם משפחתו וחבריו. לדבר איתם, לשתף אותם בתהליך המורכב שעבר באותם ימים. כולם, למרות ההפתעה וההלם הבלתי נמנעים, חיבקו אותו ותמכו בו ללא תנאי. הבעיה הייתה שבסביבה המגה־סטרייטית שבה הקיף את עצמו, איתי כמעט לא הכיר שום גיי מחוץ לאפליקציות ההיכרויות. דייטים זה נחמד, גם סקס זה יופי, אבל איתי חיפש מישהו לדבר איתו באותה השפה. חבר ילדות שהתרגש מסיפורו קישר אותו לאסי עזר. עזר הוא בחור עם לב רחב, אבל עם מעט מאוד זמן פנוי. הוא פגש את איתי לקפה, אבל כשהבין שהוא זקוק יותר מכל דבר אחר לחבר, הרים אליי טלפון בנוכחותו. 

 

אני זוכר את השיחה הזאת עד היום – בעיקר כי היה נדמה לי שאסי מפיל עליי את סנג'ור הסנג'ורים. מקרה סעד שאפילו הוא מעדיף להעביר הלאה. "יש כאן בחור חמוד", פתח את השיחה וסיפר לי בקצרה את סיפורו. "והכי מדהים, קוראים גם לו איתי. זה משמיים שתיפגשו ותדברו, ותאכל לו את הראש כמו שאתה אוהב לאכול אותו לכל המרואיינים שלך".

 

"בסדר, בסדר", ניפנפתי את אסי. "תן לו את הטלפון שלי ושיכתוב לי מתישהו".

 

שלוש שניות אחרי שניתקנו את השיחה כבר הגיע סמס מאיתי. כמה חוסר פאסון, כמה אפס קוליות, אבל כמה מתיקות יכולה להיות באדם שאין לו שום עניין להרשים או לשחק אותה הארד טו־גט. אחרי כמה ניסיונות סינון מצידי החלטנו להיפגש. קבעתי לעניין הזה זמן קצוב. כדי לחסוך לעצמי אי־נעימות סידרתי שהטלפון שלי יצלצל שעה בדיוק אחרי שתתחיל הפגישה. מיותר לספר שהטלפון צילצל שוב ושוב, עד שאחרי שלוש שעות פשוט כיביתי אותו.

 

כמו כל זוג עם סיפור היכרות, גם הסיפור שלנו הוא סוג של רשומון. הוא משוכנע שפלרטטתי איתו כבר מהשלבים הראשונים. אני טוען שלא חשבתי בכלל על האופציה הרומנטית. אז, בקפה הפינתי ברוטשילד, איתי נראה לי כמו בחור נחמד, אבל גם מבולבל מאוד. השקעתי בפגישה איתו מסיבות אינטרסנטיות לחלוטין. כשהסתכלתי לו עמוק בעיניים הכחולות ראיתי דבר אחד: מקום להתרסק בו בפעם הבאה שאהיה בניו־יורק. 

 

סיפור האהבה שלנו התגלגל באופן לא צפוי. אחרי שאיתי שב לארצות־הברית הוא סימס לי כמה פעמים ושאל אם מתחשק לי לדבר בסקייפ. בהתחלה דחיתי את הרעיון, אבל ככל שהמשכנו להסתמס גברה סקרנותי. איתי דיווח לי על דייטים ובחורים שפגש, התייעץ איתי איך להתנהל באתרי היכרויות ובכלל שאל הרבה שאלות שאפשר לתייק תחת הקטגוריה "טו מאץ' אינפורמיישן".

 

השיחות הלכו והתארכו. התחלנו את היום יחד וסגרנו אותו יחד. הבוקר שלי היה הלילה שלו, ולהפך. לפעמים רק אחרי שסגרתי את הטלפון גיליתי שעברו שעתיים בלי ששמתי לב. כשעברנו בסופו של דבר לסקייפ וראיתי אותו שוב במלוא הדרו, נזכרתי כמה יפה ומתוק הוא. ובעיקר, מצאתי את עצמי מתחיל לרשוף מקנאה בכל פעם שהוא סיפר לי על בחור חדש בסביבתו. את הספה שבניתי עליה בניו־יורק רציתי לרגעים לשבור לו על הראש. 

 

השיחות בינינו נמשכו כמה חודשים, ומתישהו, אחרי אלפי התייעצויות עם חברים, לא התאפקתי יותר ושיתפתי אותו ברגשותיי. איתי, ייאמר לזכותו, לא נבהל. בזהירות ובעדינות רמז לי שגם אצלו קורים דברים דומים, אבל הוא מציע שנבדוק אותם פנים אל פנים כשיגיע שוב לארץ. שבועיים אחרי הוא כבר עמד בפתח הדירה שלי עם מזוודה קטנה. "הגעתי לחתונה", הכריז. "סליחה?" ניסיתי להסדיר את הדופק. "תירגע. הגעתי לחתונה של חברים. לחתונה שלנו עוד ייקח זמן".

 

מסיבה שאינה ברורה לי, במקום לחכות שאני אארוז מזוודה ואבוא אחריו לניו־יורק, איתי ארז את עצמו וחזר לארץ. עשו בשבילי הרבה מחוות יפות בחיים, אבל לעזוב את מנהטן למעני היא ללא צל של ספק המחווה הרומנטית הגדולה בעולם. לא בטוח שאני הייתי עושה את זה למענו, אבל קלטתי את הרמזים שפיזר לאורך הזמן והבנתי שעכשיו תורי לעשות את הצעד.

 

ניו־יורק, מן הסתם, הייתה הלוקיישן האידיאלי להצעת הנישואים. לפני שנה, בערב הסילבסטר, במלון שמשקיף אל נהר ההדסון, שלפתי טבעת צעצוע והצעתי לאיתי להתחתן איתי. רציתי לקנות טבעת רצינית, של גדולים, אבל קצת הסתבכתי עם זה, ובעיקר, אם לומר את האמת, התביישתי. גיליתי שמביך אותי יותר ממה שאני מוכן להודות לעמוד מול גברת מגונדרת בחנות תכשיטים ולמדוד טבעות עבור גבר אחר. גם גיי ותיק ובטוח בעצמו, מתברר, אחרי מספיק שנים מחוץ לארון, עדיין סוחב איתו ארונית קטנה. "אני לא מבינה", אמרה לי זבנית אחת רגע לפני שנסתי על נפשי. "לא עדיף שתבוא עם ארוסתך? הרי בכל מקרה היא זאת שקובעת, לא?"

 

איתי אמר "כן" מיד, ובאופן שמתאר כל התמודדות שלו עם מצבי לחץ והתרגשות נרדם עשר דקות אחרי עם טבעת פלסטיק ורודה על הזרת. הסתכלתי עליו ישן וחשבתי לעצמי: אנשים עושים דברים ממש משונים כשהם מאוהבים. מעולם לא חשבתי שאתחתן. כלומר, תמיד ידעתי שאמצא את האחד ונחיה יחד בסרט של וולט דיסני, אבל לא עלה על דעתי שאקח חלק בקדחת החתונות, כולל הפק"ל המתבקש של אולם אירועים, חליפת פפיון, רשימת מוזמנים, ארוחת טעימות ושיר חופה דביק. את שמי ניו־יורק התחילו להאיר זיקוקין דינור והשנה החדשה יצאה לדרך ואיתה – האתגר הגדול: לצלוח את החתונה הגאה שלי. 

 

חלק 2:

קומדיה רומנטית של טעויות

 

את תגובות האנשים להצעת הנישואים אפשר לחלק לשניים: אלה ששמחו וצהלו ואלה שבעדינות ניסו להבין בשביל מה אנחנו צריכים את זה. מפתיע לגלות כמה הומופוביה יש בשאלה הזו: בשביל מה? האם אותם אנשים שניסו להניא אותנו מלערוך חתונה – והציעו במקום זה משהו קטן, אגבי – היו מעזים להציע את זה אם הייתי מספר להם שאני עומד להתחתן עם אישה? האם מישהו היה מעלה בדעתו לומר לי לוותר על הבזבוז של מסיבת האהבה הזאת אם אהבת חיי הייתה גברת? 

 

האמת היא שחתונה חד מינית, לא משנה כמה התקדמנו, היא עדיין עניין שאנשים מגיבים אליו בחשדנות, בבלבול, במבוכה. ההומופוביה עדיין מרימה את ראשה – אמנם בנימוס – במלוא הדרה, עם כיסוי ראש של פוליטיקלי קורקט. אני כותב את זה בנחרצות, משום שתהליך ההכנות לחתונה הבהיר לי כמה קשה לדבר על העניין הזה בחופשיות, אפילו לי. כמה אני חרד, שוב ושוב, בגלל האישור של העולם לבחירה שעשיתי בחיים עם גבר.  

 

כל פגישה או שיחה לטובת קידום החתונה הציפו רגשות שהתקשיתי לזהות. אפילו תיאום פשוט לטובת התרשמות מאולם אירועים אופציונלי הפך להתחלה של קומדיה של טעויות. ככה, פחות או יותר, נשמעה שיחה טיפוסית:

 

"שלום. נשמח לתאם עם מי שצריך כדי לבוא לראות את המקום". 

 

"בטח. אפשר רק לשאול לטובת איזה אירוע?" 

 

"חתונה". 

 

"אה, מהמם. מה השם שלך?" 

 

"איתי". 

 

"ושל בת הזוג שלך?" 

 

"בן זוג".

 

"אה. מהמם. מדהים. בטח. וואו. ואיך קוראים לה?"

 

"לו. איתי". 

 

"גיא?"

 

"איתי!"

 

"איתי ואיתי?"

 

"כן". 

 

"וואו. איזה יופי. מדהים".

 

"אז מתי אפשר לבוא לראות את המקום?"

 

"מתי שתרצו. אנחנו כאן. רק תזכיר לי, לטובת איזה אירוע?"

 

גם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, כפי שהתברר לנו במהלך ההכנות, עדיין לא ערוכה לחתונה חד־מינית. מערכת האירוע — שבאמצעותה נדרשים חתנים לתכנן את סידורי הישיבה, רשימות המוזמנים ואישור ההגעה — לא מכירה בחתונות גייז. כדי להירשם אליה צריך להכניס את שם החתן ושם הכלה. אין אופציה אחרת, ואין טעם להתעקש על זה. ליאור קורן, מפיקת האירוע המשגעת שלנו, הבינה את עומק העלבון והתנצלה בשם המערכת הממוחשבת. "אין ברירה, מישהו מכם יצטרך להיות הכלה".

 

לא בכדי עברה כמעט שנה מרגע ההצעה ועד הרגע שהחלטנו לעשות את זה כדת דוד ויהונתן. הזמן שלקחנו לעצמנו איפשר לנו להפוך רגעים מביכים למצחיקים. להכיל חוסר טקט של זרים, וגם של קרובים. לסלוח לכל מי שרואה בחתונה שלנו אטרקציה, כאילו הקרקס הגיע לעיר, ולהבין שלאנשים יש כל מיני דרכים להתמודד עם שינויים חברתיים. אבל המהירות שבה אישרו המוזמנים את הגעתם לחתונה מחצה את כל הדעות הקדומות: אם אנשים מאוד רוצים להיות במקום מסוים – יש להם סיבה מצוינת. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה לפספס מסיבה טובה. 

 

חלק 3: 

על טעם ועל ריח ועל ארונות

 

אין, אין, אין חגיגה בלי עוגה, ואין, אין, אין חתונה בלי ארוחת הטעימות המתבקשת. מכיוון שכותב שורות אלה סובל מאנינות טעם של ילד בן חמש, עיקר ההחלטה מה בדיוק ינשנשו האורחים שלנו התקבלה בלעדיי. לכולם היה ברור שאם זה היה תלוי בי, אסף גרניט, שהופקד על הקייטרינג בחתונה, היה מבשל לאורחים שניצל ופירה ברוטב קטשופ יוקרתי. 

 

כמו בכל חתונה, גם במקרה הזה שימשה ארוחת הטעימות יותר כערב גיבוש מאשר הרפתקה קולינרית. הזדמנות להפגיש שוב בין זוגות ההורים וחזרה גנרלית לקראת הערב המרגש. על בטן מלאה, יודע כל אדם עם מערכת עיכול סדירה, מתקבלות החלטות טובות יותר. כשהאפרטיף אחלה, הכל אחלה. 

 

חתונה היא לא רק ערב מרגש עבור הזוג, אלא גם עבור ההורים. כל הורה נרגש מהרעיון שהילד שלו עומד לצעוד לחופה. יש כאלה שהחתונה הגאה של ילדיהם היא החותמת הסופית. האאוטינג. ההזדמנות האחרונה לעדכן את הדודה הרחוקה שאין טעם יותר בניסיונות שידוך עם בחורות שפגשה ברכבת. להזמין חברים וקרובים לחתונת גייז היא הדרך הרשמית של הורים לומר: אנחנו גאים בילדינו, אנחנו מקבלים אותם ושמחים איתם. זה נשמע פשוט. לא תמיד זה עובד ככה.

 

שמעתי לאורך השנים לא מעט צ'יזבטים וסיפורי זוועה על הורים שסירבו להגיע לחתונת ילדיהם הגאים או שהערימו בדרך קשיים אדירים והפכו את עצמם לעניין המרכזי. זאת הזדמנות טובה לומר כמה מילים טובות על ההורים שלנו – על אדיבותם, רגישותם והתמסרותם המוחלטת לאירוע. כבר מהרגע שיצאתי מהארון בפני הוריי, לפני קצת יותר מעשור, הם קיבלו אותי בחיבוק חם ותומך. שנים הטיפו לי לחיות חיים מלאים, שלמים וקרובים לעצמי, בלי לדאוג מה יגידו אחרים. לזכותם ייאמר שדי מהר הם גם שיתפו את סביבתם הקרובה והרחוקה. הם התגאו בי יותר ממה שאני עצמי הייתי מסוגל באותן שנים, ואני בטוח שלאופן שבו גידלו אותי הוריי יש חלק באדם השלם שהפכתי להיות עם השנים. השמחה שלהם כשהכרתי להם את איתי – וההתאהבות המהירה בו – היו אותנטיות ומרגשות. "תודה שהבאת לנו את איתי למשפחה", אמרה לי אמי לא מזמן. "ככה בדיוק דמיינתי אותו".

 

גם הוריו של איתי עטפו אותו באהבה, אבל באופן מובן, ומעצם העובדה שכל התהליך שלו התרחש באיחור, גם בלא מעט דאגה וחוסר ודאות. לכל הרגשות שצפים בדרך כלל בקרב בני המשפחה בתהליך היציאה מהארון, הצטרפה במקרה של איתי גם תחושה מכאיבה של אשמה: איך לא ידענו, איך לא ראינו, איך לא היינו שם בזמן. לקח להוריו זמן להתעשת, להתמודד עם המצב החדש, ובאופן מרשים הם הצליחו לעשות את הדבר הנכון. להניח את הקושי שלהם בצד ולהיות שם למענו. הטבעיות שבה הפכו מהורים של גבר סטרייט בן 36, שעדיין מחפש את האחת, להורים של גיי בן 40, שתכף מתחתן עם גבר אחר, צריכה להירשם בדברי הימים של הקהילה. וגם בספר השיאים של גינס. 

 

ארוחת הטעימות שלנו עברה חלק. היה טעים ונעים. החיים נראים הרבה פחות מורכבים כשהדילמה העיקרית שלך היא להחליט בין אסאדו בקר שלקח את הזמן ובין שווארמה דגים עם מסבחה שעועית לבנה ומנגולד. בניגוד למתח שמפגש כזה עלול לעורר – על טעם וריח אין טעם להתווכח, כן? – ההצלחה של הארוחה שלנו הייתה כל כך מסחררת, שהחלטנו ליישם אותה גם בטקס עצמו: כמה שיותר אלכוהול. 

 

 

חלק 4:

לא קלה היא

 

אף אחד לא יזכור איזה אוכל בדיוק הגישו בחתונה, אמרה לי פעם חברה טובה, אבל הוא יזכור טוב מאוד איך נראתה הכלה. במובן הזה, יש יתרון לחתונה בין שני גברים שיכולים, לכל היותר, להבריק בצבע הפפיונים. הצרה היא שהאפשרויות מוגבלות, ומאחר ששני החתנים רוצים להיראות במיטבם, מתפתחת תחרות סמויה ביניהם. מי ייראה יותר טוב, איזה צבע מחמיא יותר למי, ומי יצליח להיראות סקיני יותר בחליפה. בהתחלה עלה הרעיון ללבוש חליפות זהות, אבל הוא נפסל מהר. "זאת חתונה, לא בר־מצווה של תאומים", סיכמה אחת המוכרות הקשוחות. 

 

בכלל, התברר לי שהדרישות הסטייליסטיות מחתונת גייז הן גבוהות מכפי שיכולתי לשער. אף אחד לא מצפה שתבוא עם חליפה פשוטה, רגילה, סתמית, אבל כולם גם מקפידים בעדינות להזהיר אותך "לא להגזים" או "למשוך תשומת לב". החיפושים אחר החליפה המושלמת לימדו אותנו גם הם שיעור מעניין על הומופוביה מודרנית. זאת שלכאורה מקבלת את הרעיון של חתונת גייז, אבל עדיין מטיחה בו את כל הסטריאוטיפים האפשריים. "אז מי מכם ילבש את שמלת הכלה?" הייתה הבדיחה השחוקה בכל המסע הזה. מצחיק בפעם הראשונה, משעמם בפעם השנייה, מעליב בכל השאר. כך, לדוגמה, התנהלה שיחת מכירה באחד הבוטיקים שבדקנו בדרך לחליפת החלומות בין מוכר מפונפן ובינינו, אחרי שיצאנו בפעם הראשונה מתא ההלבשה, לבושים בטוקסידו.

 

"אתם נראים טוב!"

 

"תודה. יש עוד צבעים לחליפה הזאת?"

 

"תשמע לי, שחור זה קלאסה. תמיד עובד. בכל אירוע".

 

"אין צבעים אחרים בגזרה הזאת? סתם להיות בטוחים. ראיתי שם חליפה כחולה". 

 

"לא, לא. אתם לא צריכים משהו מצועצע. אתם צריכים להיראות טוב. בלי גימיקים. מותר לשאול מה האירוע?"

 

"חתונה".

 

"איזה יופי. מי מתחתן?"

 

"שנינו".

 

"הופה. מזל טוב. מתי?"

 

"ב־2 בנובמבר".

 

"לא הבנתי. שניכם באותו תאריך?"

 

"כן, אנחנו מתחתנים אחד עם השני".

 

"אה... אוקיי... בואו, אני אראה לכם את הצבעים האחרים שלנו. יש לי משהו שיכול להתאים מצוין בול בשביל חתונה כמו שלכם".

 

חלק 5:

מסיבת רווקות לרווקים

 

הנה כמה שאלות מכשילות: איך מארגנים מסיבת רווקים לשני חתנים עם חברים משותפים? איך בכלל נראית מסיבת רווקים של גייז? יש חשפן? סטרייטים מוזמנים? אפשר להביא סקסולוגית? כמו כל תופעה שעדיין נמצאת בהתהוות, גם לנו לקח זמן להבין איך אמורה להתנהל מסיבת רווקים של שני חתנים. אחרי התלבטות ממושכת החלטנו לפצל את המסיבות. מסיבה משותפת הרגישה לנו כמו מיני־חתונה, וממילא הרעיון במסיבת רווקים הוא לחגוג את השעות האחרונות שלך כרווק, רחוק מאביר חלומותיך.

 

מסיבות הרווקים שלנו נראו בדיוק כמו שהייתם מצפים משני גייז. לאחד אורגנו ארוחת שף, משחקי חברה וברכות נרגשות; ולאחר סוף שבוע בווילה מפנקת בקיסריה פלוס ברביקיו עם טחינה דלת שומן וסלט קייל. על אף שמדובר במסיבות שניהלו גברים, בשתיהן הייתה נציגות מרשימה יותר למין הנשי, ובשתיהן יותר ריכלו מאשר השתכרו. הנציגות הסטרייטית של החברים הגברים התחברה לצד הנשי שלה, ואפילו נהנתה מזה.

 

חלק 6:

זה הגיע

 

הבטיחו לנו את הערב המאושר בחיינו, ואכן, אין קלישאה דביקה שלא תשתלב כאן מצוין. אחרי חודשים של תכנונים, התחתנו סוף־סוף ב"בית השמחות". מוקפים בחברים, משפחה ואנשים שאוהבים לבכות בחופות שברנו את הכוסות ונשבענו לאהוב זה את זה לתמיד. את הסטרס שלפני פוגגה אנרגיה אמיתית של שמחה, אהבה, שותפות וניצחון. 

 

הרבה לפני שהחלטנו להתחתן ידענו שני דברים: 1. ציפי שביט תחתן אותנו. 2. איתן פוקס יעשה לנו סרט חתונה. 3. את קליפ החתונה שלנו נצלם יחד עם קרן פלס. זמרת ויוצרת רבת־זכויות והאישה היחידה בעולם שכתבה המנון שלם לשם "איתי".

 

פלס האדירה קפצה על הרעיון מיד. יחד עם יונתן קנסקביץ המוכשר, שכתב מחדש את המילים ללהיט שלה, הקלטנו את השיר עם פלס באולפן וצילמנו קליפ מושקע שאולי לא ייצג את ישראל באירוויזיון, אבל גרם לכל האורחים לזמזם אותו גם בימים שאחרי (חפשו אותו ביוטיוב: "איתי ואיתי").

 

את שביט אני מכיר כבר שנים כאמא של תמרי, שהיא חברתי הטובה. כשנדלקתי על איתי, גיליתי שכמו כל אדם עם שמחת חיים בסיסית, גם בנשמתו שמורה פינה חמה לשביט. במסגרת תהליך החיזור שלי אחריו, ביקשתי ממנה לצלם את עצמה במסר אישי אליו. לכל אחד יש את הארטילריה שלו כשהוא יוצא לקרב על לב אהוביו. לי הייתה את הגברת הראשונה של הצחוק.

 

התוצאה עלתה על כל דמיון, ולמרות שקשה להסביר מתי בדיוק ידענו שזה זה, אני יודע שיש לשביט חלק בסיפור ההתאהבות שלנו. כמו שרק היא מסוגלת – בצחוק עד דמעות – היא כרתה בינינו ברית. שאלה אותנו אם נהיה מוכנים לקבל זה את זה, לאהוב, לדאוג, להקשיב, לחלוק שמחה וכאב, הצלחה וכישלון, בריאות וחולי, אושר וצער, עד סוף הימים. כששנינו ענינו בחיוב, היא חיבקה אותנו חזק ואמרה: "חבל שאני לא גייז בעצמי".

 

הסרט שהפיק לנו איתן היה מרגש ומשמעותי כמו כל הסרטים שביים עד היום. אגדה עשויה היטב עם סוף טוב ונאמבר מוזיקלי כמיטב המסורת הפוקסית. אבל דווקא הדברים שנשא בחופה שלנו גרמו לאנשים להתייפח. "אתם עושים היום דבר משמעותי עבורכם", פתח את נאומו, "אבל לא פחות מזה אתם עושים דבר משמעותי עבורנו. העולם שבו אנחנו גדלנו היה עולם שבו עצם הרעיון של חתונה מהסוג הזה היה בלתי נתפס. ילדים כמונו, הומואים, הלכו אחרי הוריהם ללא מעט חתונות, אבל ידעו שלהם לעולם לא יהיה אירוע כזה – אירוע שבו בני זוג מכריזים קבל עם ועדה על אהבתם, נאמנותם, הרצון לקיים זוגיות, הרצון להקים משפחה. והעדה, בתמורה, מקבלת ומחבקת אותם.

 

"יותר מזה, הילד שהלך לחתונות האלה והסתכל על החתן והכלה ידע שאת טבעה של אהבתו שלו הוא חייב להסתיר. הוא פחד שאם יחשוף אותה, העולם יפסיק לאהוב אותו, אפילו חבריו ומשפחתו, אפילו אביו ואמו. זאת הרגשה כבדה מאוד לשאת על הכתפיים, בעיקר כתפיים של ילד או ילדה קטנים.

 

"אז עבדנו קשה, בני דורי ואני, לשנות את המציאות הזאת, אבל למרות ההצלחות המסוימות שלנו, אני חושב שההרגשה הזאת נכחה גם בילדותם של איתי ואיתי. גם בישראל שבה הם גדלו הם היו פסולי חיתון, פסולי אהבה. והיום, ההתעקשות על האירוע הזה, על החגיגה הגדולה, היא עוד שלב משמעותי בדרך הזאת, עוד שלב בדרך לתיקון. היום אתם יכולים להסתכל על הילדים שהייתם ולומר להם: תראו, שינינו את העולם בשבילכם! היום אהבה, זוגיות, חתונה ומשפחה אפשריות גם עבורכם".

 

חלק 7: 

היום שאחרי

 

אין דרך להסביר את התחושה החמימה, הנרגשת ומהממת החושים, שהגוף שלך מוצף בה בימים שאחרי החתונה. בטח כזאת שעדיין לא מובנת מאליה בישראל. ששום מוסד לא מכיר בה ואין לה כל אספקט חוקי, אבל באמצעותה החליטו שני אנשים, למרות הכל, לחגוג את אהבתם והזמינו אחרים להיות שם איתם. יש לי הרבה דברים לכתוב על הדרך שעברנו בחודשים האחרונים, השיעורים שקיבלנו והעברנו אחרים, והעובדה שלמרות מה שמספרים לכם, אנשים מסוגלים להשתנות ולזוז מעמדתם. בבוקר שאחרי החתונה התקשרתי להודות לסבי דויד בן ה־90. אותו סב שכשסיפרתי לו לפני עשור וחצי שאני בעניין של בנים הוא הציע לי לקרוא את "בלייזר", כי "יש שם נשים יפות על השער". סבא הגיע מלווה במטפלת הזרה שלו וישב בשורה הראשונה מול החופה, ולדברי כמה עדי ראייה שעמדו לידו ברגע הזה, התרגש מאוד מהטקס. "הייתה חתונה יוצאת מן הכלל", סיכם ואמר את מה שלא חשבתי שאשמע מסבי אי פעם: "תמסור ד"ש לבעלך".