המנוח עסק בין השאר במתן הלוואות וניכיון שיקים. הוא והנתבע קיימו מערכת יחסים חברית ועסקית, שבמסגרתה קיבל הלוואה בסכום שנוי במחלוקת. ב-2015 הורשע הנתבע ברצח המנוח ונדון למאסר עולם, אחרי שבית המשפט קבע כי הרקע לרצח היה אותו החוב.
זמן קצר אחרי הרצח מצא אחד מבניו של המנוח בכיסי מכנסיו תשעה צ'קים – שבעה מהם בחתימת הנתבע, ושניים מהם, בסך של 625 אלף שקל, בחתימת אשתו. בעקבות זאת הגישו האלמנה וארבעת ילדיה תביעה נגד הרוצח ואשתו שטענה שמעצם היותם היורשים יש להם זכות לקבל את התמורה עבור חוב ההלוואה שלא כוסה.
אבל הרוצח ואשתו טענו שהצ'קים ניתנו למנוח כביטחון בלבד לקראת עסקת נדל"ן שלא יצאה לפועל, ולא ניתנה להם תמורה כלשהי עבורם. לדבריהם, משפחת המנוח לא הציגה אסמכתא כלשהי לקיומה של הלוואה, ולפיכך אינם "אוחזים כשורה" על פי פקודת השטרות, מה גם ששם הנפרע (המנוח) לא מצוין בצ'קים.
האישה התעקשה שלא חתמה כערבה לצ'ק כלשהו וחתימותיה זויפו. בעלה הודה שקיבל הלוואה מהמנוח בסך 300 אלף שקל, אולם לטענתו החזיר אותה במלואה בפגישה שהתקיימה ביניהם בסמוך למועד הרצח. אלא שהתובעים הגישו את הכרעת הדין בהליך הפלילי, שבה דחה בית המשפט דחה את הטענה שהחוב הוחזר.
בנוגע לרוב ההמחאות קבעה השופטת הדס פלד שבני המשפחה לא הצליחו להוכיח את מה שנקרא בעגה המשפטית "עסקת יסוד" - כלומר קיומה של עסקה שבגינה נמסרה הלוואה בסכום ההמחאות.
היא ציינה שהתובעים לא יודעים עבור מה ניתנו הצ'קים, ולא הוצגה ראיה או עדות לגבי טיבה או היקפה של "עסקת היסוד". השופטת הזכירה שלמנוח לא היה חשבון בנק ולא הוצגו ראיות למקורות ששימשו אותו לצורך העמדת הלוואה של כמיליון שקל.
ואולם בנוגע לחוב על סך 300 אלף שקל התוצאה הייתה שונה. השופטת פלד הסבירה שהרוצח לא הביא ראיה לתמיכה בטענתו – הנוגדת את קביעת בית המשפט בהליך הפלילי – שלפיה החזיר את החוב, ולכן התובעים זכאים להשבת סכום זה.
היא השתכנעה שעדותה של האישה הייתה מגמתית, וקיבלה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט שהעריך שלא מדובר בחתימה מזויפת. לפיכך נקבע כי הנתבעת הייתה ערבה לחוב. בסיכומו של דבר חויבו הרוצח ואשתו לשלם למשפחת המנוח 300 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30 אלף שקל.