חברת האחזקות, שמניותיה נסחרות בבורסה וכ-28% מהן מוחזקות בידי הציבור, פרסמה בנובמבר 2014 דיווח מיידי שלפיו לחברה הבת שלה, A.C.POWE, יש חוב של 1.57 מיליארד דולר. דיווח זה סתר את הפרסומים הקודמים שלה, שלפיהם החוב היה נמוך יותר. כשבוע לאחר מכן החליט אחד המשקיעים, בעל חמש מניות בשווי של כ-10,000 שקל, למכור אותן.
אולם כחודש לאחר מכן פרסמה החברה דיווח נוסף שבו הודיעה כי העדכון הקודם היה שגוי עקב "טעות סופר", וכי החוב האמיתי עומד על כ-1.19 מיליארד דולר בלבד. בעקבות התיקון זינק מחיר המניה של החברה ב-5.4%.
בעקבות זאת הגיש המשקיע בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד החברה, שלטענתו הטעתה את המשקיעים לסבור שערכה נמוך משמעותית מהערך האמיתי, תוך הפרת חובת הזהירות והנאמנות שלה לפי חוק ניירות ערך.
לתמיכה בטענתו הוא צירף חוות דעת של כלכלן מומחה, שבה נכתב כי הדיווח השגוי הטעה את המשקיעים וגרם להם לנזק משמעותי עקב מכירת מניות בהולה. הוא העריך את ההפסד פר מניה בכ-6.7%, ואת סך כל ההפסדים של המשקיעים בכ-32.3 מיליון שקל.
בתגובה טענו בעלי החברה והדירקטורים שלה שהטעות נעשתה בתום לב, עקב הכללת נתון חוץ – שאינו מחויב בדיווח. לדבריהם, מטרת החוק לניירות ערך היא להגן על משקיעים מפני מצג שווא שלפיו החברה במצב טוב יותר, ואינו נועד להגן על משקיעים שהחליטו למכור מניות בגלל דיווח שנפלה בו טעות סופר.
אבל השופטת דניה קרת-מאיר דחתה אותם והדגישה שמשעה שהנתון דווח לציבור המשקיעים, קמה לחברה אחריות לנכונותו, קל וחומר כאשר המשיבים בחרו להוציא דו"ח מיידי עקב קיומו של "מידע מהותי".
לפיכך, לפחות בשלב זה של הדיון, עמד המבקש בנטל להוכיח שנגרם נזק למשקיעים שמכרו מניות בעקבות הדו"ח, ולנזק יש קשר סיבתי לפרסומו של הפרט המטעה. בנסיבות אלו אישרה השופטת לנהל תובענה ייצוגית נגד החברה, והשיתה עליה הוצאות משפט גבוהות במיוחד בסך 70 אלף שקל.
השופטת הורתה למבקש לפרסם הודעה בעיתונות בדבר האישור, לרבות פרסום פרטי הקבוצה המיוצגת – כל מי שמכר את מניותיו בטווח שבין הדיווח הראשון (והשגוי) לבין הדיווח השני.