ערב השנה האזרחית החדשה בפתח, וכולנו רוצים להרגיש קצת אזרחי העולם הגדול: לחגוג עד אור הבוקר, להתנשק בחצות ולהשתכר משמפניה איכותית. אבל רגע - מה אם התקציב שלנו לא מאפשר להתפרע עם שמפניה ואנחנו צריכים להסתפק במבעבע אחר?
אז איך בכלל הגיע היין המבעבע לאיטליה? הכל התחיל בשנת 1850. קרלו גאנצ'יה, בחור איטלקי נמרץ עם מוח יצירתי, שראה את הנולד וחשב בגדול. הוא הקים את היקב שלו, יקב Gancia, והתחיל לייצר יינות לצד המשקה המסורתי של האזור - הורמוט האדום.
אחרי שהתמחה בשמפיין, החליט גאנצ'יה לחזור לאיטליה ולייצר את ה"שמפניה" האיטלקית הראשונה. בשנת 1865 ייצר קרלו, בשיטת שמפיין המסורתית, את המבעבע האיטלקי הראשון מהיקב שלו שנמצא בעיירה בקנלי שבפיימונטה.
המבעבע יוצר מענבי מוסקטו ביאנקו די קנלי, זן ענבים מתוק אופייני לאזור, וקרא ליין בפשטות "מוסקטו שמפיין" (או שמפניה איטלקית מתוקה, אם תרצו). עם הזמן הביא קרלו לפיאמונטה זנים קלאסיים של ענבים מאזור שמפיין בצרפת כמו פינו נואר ושרדונה, והחל לייצר גם מבעבעים ברוט יבשים בשיטה מסורתית.
כמה שנים מאוחר יותר שוב נחה עליו ההשראה והוא החליט לייצר וורמוט לבן. עד אז, כל הורמוטים האיטלקיים היו מיוצרים מענבים לבנים מתובלים בעשבים ובאלמנטים בוטניים נוספים. הוורמוטים האדומים מקבלים תוספת של קרמל שנותן להם את הצבע האדום חום המפורסם שלהם. גאנצ'יה החליט לייצר ורמוט לבן מענבי מוסקטו ולא להוסיף לו קרמל, מה שהיה מהלך מהפכני באותה תקופה. שלוש שנים לאחר מכן הוא זכה להכרה ולפרס בתערוכה בינלאומית בשיקאגו.
היקב פעיל עד היום, ובמרתפים ההסטוריים שלו, אשר משתרעים על אורך של 4 קילומטר ומוכרים כאתר שימור על ידי אונסקו, מאוחסנות חביות לצד מיכלי תסיסה.