דניאל גל, רווקה, נולדה בשנת 1987 וגדלה ברמת־השרון. בגיל שלוש החלה לרקוד בלט ומחול מודרני. למדה בתיכון אלון במגמת מחול. לא התגייסה מסיבות בריאותיות והתנדבה במסגרות פרטיות. למדה משחק בבית הספר על שם ניסן נתיב. את התפקיד הראשון שלה רשמה בסדרה 'חיים אחרים' לצד עוז זהבי. מאז שיחקה בסדרות כמו 'פצועים בראש', 'ראש גדול', ו'תאג"ד", ובתיאטרון החאן. בימים אלה משחקת בהצגות 'המורדים' ו'שייקספיר מאוהב' של תיאטרון הבימה ומשמשת כפרזנטורית של המעצב מאור צבר.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"סביבות גיל ארבע, סבא שלי תמיד היה לוקח אותי לגן כי ההורים עבדו ובדרך מספר לי סיפורים יפים. יום אחד הלכתי לשירותים לעשות פיפי, הייתי נורא קטנה והייתי צריכה ממש לטפס על האסלה. אני זוכרת את הרגליים שלי מתנדנדות, לא מגיעות לרצפה ואני שואלת את עצמי אם זה תמיד יישאר ככה".
מה הכי מפחיד אותך?
"שיגעון. תמיד נראה לי שיש מצב טוב שאאבד את השפיות. אני מאוד סוערת וקוטבית במצבי הרוח שלי. זה יכול להשתנות תוך דקות, לפעמים בלי סיבה. עמוק בתוכי אני אדם חולה שליטה. נגיד, אני חייבת לדעת כל הזמן מה קורה. המלבישות והפאניסטיות כל הזמן צוחקות שהן צריכות להסביר לי בכל רגע מה קורה עכשיו. אני מאוד כפייתית וכשאני מרגישה שנלקחת ממני השליטה אני יכולה לאבד את זה, לבכות או להתעצבן, ומיד אחרי זה לצחוק ולחבק אותן. זה לא כל כך ברור. אני מנסה לעבוד על זה".
איך?
"טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי מאוד. תכלס אני כל החיים בטיפול אבל אל הפסיכולוגית הספציפית, אני הולכת כבר ארבע וחצי שנים. אני חושבת שזה עוזר".
מתי חשבת שאת מאבדת את השפיות באחרונה?
"יש מצב שבדרך לשיחה איתך. הלא־נודע מסקרן וגם מפחיד אותי באותה מידה כי אני עושה דברים שלא בשליטתי".
מתי היית הכי קרובה למוות?
"כשהייתי משותקת, בגיל 12, במשך חודשים ארוכים, בגלל הסתבכות של שפעת שנקראת גיליאן ברה. אחרי יומיים התחלתי ללכת מוזר וליפול, יום אחרי לא יכולתי ללכת לבד וביום למחרת כבר לא יכולתי לקום. זה היה נורא מפחיד, יכולתי רק לדבר, להזיז את הראש, קצת את הידיים ואת כפות הרגליים. הייתי מנותקת מהסיטואציה וההורים שלי בכו. שאלתי את עצמי אם זה הסוף שלי. יצאתי מזה אחרי שנתיים בעזרת שיקום, הרבה פיזיותרפיה ותרופות. היום יש לי נכות קלה שאף אחד לא רואה. רגל ימין עדיין לא ממופית לי כנראה כמו שצריך במוח. אני יכולה לעשות הכל אבל לפעמים אני צריכה להזכיר לרגל שהיא קיימת. זו תחושה מאוד מוזרה".
מתי הרגשת אבודה באחרונה?
"כל ערב לפני שאני עולה לבמה. זה קצת פלצני לומר אבל שמעתי פעם הרצאה של צ'רלי קאופמן שציטט את תומאס מאן שאמר שאנשים כותבים הם האנשים שהכי מתקשים בכתיבה בעולם. אני חושבת ששחקנים הכי מתקשים במשחק. כל רגע לפני שאני עולה לבמה יש לי את הרגע הזה שאתה רוצה שכולם יאהבו אותך אבל אתה גם מבין שאי־אפשר. ואז נוצרת תחושה של בדידות ואבדון. העלייה לבמה תמיד פותרת את זה אבל רגע לפני זה נראה שזה לא ייפתר לעולם. זה הקונפליקט שלי".
מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?
"שאני דומה להם ושלא יבואו בטענות על זה".
מתי היית הכי מאושרת?
"יש לי חברים בקיבוץ איילת השחר וכשאני שם אני נורא שמחה. אנחנו הולכים הרבה למקווה בלילה וקשה להסביר למה, אבל זה עושה אותי ממש מאושרת. יש משהו אחר בטיהור הזה. אני בנאדם שנורא מפחד ממים, מהים, אבל במקווה, לבד בתוך המים, יש חיבור נכון וגדול בשבילי".
מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?
"פראג, לפני שנתיים. זו עיר שנשארה בשנות ה־80 ואין שם טיפת סטייל. זו הייתה חופשה זוגית, כל השבוע היה 46 מעלות ולא היו מזגנים. אז שידרגנו את החדר לכזה עם מזגן ופשוט נשארנו בו שבוע. ראיתי את כל 'שר הטבעות' ואת 'האביר אפל' והמון סרטים. את פראג ניסינו לראות אבל זה לא היה שווה את המאמץ".
מה היה הג'וב הכי גרוע שלך?
"זה היה דווקא ג'וב ממש טוב אבל אני הייתי גרועה בו. בגיל 16 עבדתי כחופפת במספרה לפעוטות ברמת־השרון, ילדים מתוקים. אני פשוט חפפתי גרוע, השארתי להם סבון על הראש וכו'. הם אמרו לי שאני גרועה, אבל שרדתי חצי שנה".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"הייתי בת 19 ועשיתי כוריאוגרפיה להצגה שעלתה בתיכון אלון שסיימתי שנה קודם. באתי לפגישה עם הבמאי ובחדר תיאטרון היה מרתון מודל עירום של מגמת אמנות והשארתי שם את המעיל. אחרי הפגישה חזרתי לחפש את המעיל שלי וראיתי בחור יחף שעטוף בו. אמרתי לו, 'סליחה, אני יכולה לקבל את המעיל שלי?' הוא הוריד את המעיל ואז התברר שהוא היה המודל. הייתי במבוכה גדולה, הוא היה מאוד מקסים והלך לו".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"עבד ביורוקרטי. אני חייבת מישהו שיטפל לי בכל ענייני הביורוקרטיה, כלומר תשלום חשבונות ומיסים, חשבון הבנק. אני לא יכולה להתקרב למחשבים מכמה סיבות. 1. אני לא מוכשרת בזה. 2. אני טכנופובית ומפחדת מזה נורא. 3. אני מפחדת שיודעים עליי דברים וכן, זה מוזר שבחרתי במקצוע שכולל פרסום".
תסבירי.
"כולם אומרים לי כל הזמן שפייסבוק - ואנשים בכללי - יודעים עלייך הכל. זה מבעית אותי. הקטע הזה שהם יודעים מה החיפושים שלי בגוגל ואז מתאימים לי פרסומות, אני לא מסוגלת לעכל את זה. אני חושבת שזה קשור לעניין של השליטה. אין לי פייסבוק פעיל, אבל יש לי אינסטגרם כי הסוכנת אמרה לי לפתוח וגם ווטסאפ, בגלל הלחץ החברתי. לפני שלוש שנים החלפתי את המכשיר הישן שלי לאייפון וזה סיוט בשבילי, כל המסכים האלה".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"הנשיקה הראשונה. זה היה בגיל 14 באיזה בית במסיבת סילבסטר עם החבר שלי אז שקראו לו דור. זה זכור לי כדבר נורא מרגש ונעים".
מי היה משחק בתפקיד דניאל גל בסרט על חייך?
"אולי איילת שקד. אני מעריצה אותה, ללא קשר לעמדה הפוליטית. נראה לי שאם אשב איתה לקפה, יש מצב שארשום כל דבר שהיא אומרת ואז אלך ליישם בהתנהלות האישית שלי בחיים הפרטיים. אני לא יודעת כמה היא שחקנית טובה אבל לא צריך גם שחקנית טובה כדי לשחק אותי: זה די שטחי, לבכות, ואז לצחוק בהפרש של דקה־שתיים".
מה גברים לא מבינים על נשים?
"מה כן? אוהבת אתכם נורא אבל מה אתם מבינים?"
מה הדבר הראשון שהיית משנה בעצמך?
"הייתי רוצה להיות יותר מטופחת. מאלה שמבינות איזה קרם לשים מתי. אין לי שום קרם ומעולם לא שמתי כלום. הייתי רוצה להתנהג יותר כמו קלישאה של בת".
חווית אי פעם חוויה על־טבעית?
"הגרביונים שאני לובשת בהצגה 'המורדים' של הבימה. אני אצטט את אודיה קורן שמשחקת איתי בהצגה ומתלבשת לצידי ואומרת שהגרביונים מרכיבים חוויה של אריזה ולא של התלבשות. ועל זה יש לי מחטב. זה כל כך מרים ועושה ליפט־אפ להכל וזה שקר כל כך מקסים, עד שזה פשוט הופך להיות חוויה על־טבעית. אני מרגישה בזכותם שהכל אפשרי, שאין כוח משיכה, שאני יכולה לעוף. הנה עוד משהו שגברים לא מבינים: התחושה כשאת לובשת גרביונים טובים".
מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?
"פעם אחת בשנה ג' בניסן נתיב הלכתי לספר, ביקשתי שיקצר ולמשך כמה ימים נראיתי כמו אחרי ריב עם דביבון. הייתה לי קרחת פעמיים, בגיל 22, אבל זה היה כיף. לפעמים אני מרגישה ששיער זה בלאי וצריך להתחיל מחדש ולהוריד אותו. הסיבה היחידה שאני לא עושה קרחת היום היא שהסוכנת שלי לא מרשה לי כי זה מפריע להשיג תפקידים. אז אם למישהו יש עבורי תפקיד שדורש קרחת, בבקשה".
מה היה ממוצע הגלידה שלך אחרי פרידות?
"אני לא אוכלת אחרי פרידות כי זו חוויה מאוד קשה בשבילי. ממוצע הגלידה ביומיום נקבע לפי ההצגות. כשאין הצגות אני אוכלת הרבה וכשיש, כלום, כי זה עושה ליחה ואני לא יכולה לומר טוב אותיות גרוניות".
ריהאנה או ביונסה?
"ברור שביונסה. השאלה מעליבה אותי ואת ביונסה. זה פער גדול מאוד מבחינתי. האישה הזו היא שירות חינם לנשים על כל המשתמע מכך. אני חולה על הקיטש שלה".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"מלעשות קנאקים עם הלסת. לא יודעת למה זה קורה. אני לא עשיתי את זה עד התפקיד הראשון שלי בטלוויזיה, בגיל 23, ואז זה התחיל. פתאום שמו עליי מצלמה וכנראה שהמודעות שלי עלתה פלאים, וזה התחיל".
באיזה ריאליטי היית מוכנה להשתתף?
"רק כזה שלא רואים, נגיד ברדיו. הכל בגלל החשש מאיבוד בשליטה".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"טקסטים למחר. אני הכי גרועה בלמידת טקסטים, לומדת לאט ומפתחת שיטות־נגד מול הווירוס הזה".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"קבעה שיא עולמי באיבוד חפצים קטנים. לדעתי, איבדתי עד היום 140 אוזניות לאייפון ועשרות מפתחות. הפסקתי לספור את כמות הפעמים שבהן השארתי את כרטיס האשראי שלי במקום כלשהו ופשוט הלכתי".