צפון או דרום?

החלטתם לזרוק הכל, לעזוב את המרכז ולעבור לפריפריה? אחלה, תוכלו לבחור בין נוף ירקרק לאוויר מדברי • אבל הנוף הוא לא הכל: בדקנו את היתרונות והחסרונות של הנגב לעומת הגליל, כדי לעזור לכם להחליט איפה יהיה הבית הבא שלכם: מחירי נדל"ן, חינוך, תיאטרון, ואפילו קלות הזמנת סושי בערב • המדריך למצטרפים לפריפריה

לפני 5 שנים נסעו דפנה ותומר לניר לחופשה בברלין. הם השאירו מאחור את דירתם השכורה והקומפקטית בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב ויצאו לפסק זמן כדי לחשב מסלול מחדש בכל הקשור למקום מגוריהם. "לשנינו נמאס מהרעש, מהלכלוך ומהפקקים והרגשנו שאנחנו צריכים אוויר", משחזרת דפנה. "אמרתי לתומר שאני לא מוכנה לעבור לערי הפרבר של תל־אביב, רצינו נורא עמק חפר כי זה גם כפרי וגם קרוב לרכבת לתל־אביב, אבל מחירי השכירות שם מטורפים, ובשלב מסוים אמרתי: יאללה, אם כבר עוזבים את העיר אז למה לא למושב מולדת בעמק יזרעאל, איפה שהמשפחה שלו גרה?". הלנירים קיבלו מגרש בהרחבת המושב ששמורה לבנים ממשיכים, בנו עליו בית של 170 מ"ר, ומאז נוספו אליהם גם שני ילדים.

 

במקרה של ליטל שמואלי, שמאז אוגוסט 2016 מתגוררת בקיבוץ אילות בערבה, מי שהכריעו את הכף בהחלטה לעבור מהוד־השרון דרומה היו הילדים. "עבדתי בתחום יחסי הציבור, כל היום בטירוף, ובקושי ראיתי אותם", היא מספרת. "כשהם התחילו לזרוק לי הערות כמו 'את לא אוהבת אותנו יותר' זה שבר אותי, ולמרות שאני עירונית בנשמה - האווירה הטובה והקהילתית של אילות שבתה אותי. מאז שעברנו לפה הסטרס נעלם, אני ישנה טוב ומוצאת את עצמי יושבת ב־5 אחה"צ עם בעלי והילדים במרפסת ושואלת: זה באמת קורה?".

 

המחשבה לעזוב את אזור המרכז וירושלים, שם חיים מרבית תושבי המדינה, לטובת השקט המדברי של הנגב או ההרים הירוקים של הגליל, מנקרת בראשם של ישראלים רבים. העובדה שמרבית הקרקעות הפנויות של המדינה נמצאות בנגב ובגליל מחזקת את המגמה, וכתוצאה מכך גם חלק ניכר מפרויקטי "מחיר למשתכן" נבנים באזורים אלה. הישראלים שעושים את הצעד בסופו של דבר מתחלקים, בגדול, לשלושה סוגים: אלה שקורסים תחת עול יוקר המחיה במרכז, אלה שמחפשים לשנות את אורח חייהם ולחיות במקום שקט יותר, ואלה שמונעים מאידיאולוגיה או רצון לחיות חיי קהילה משמעותיים.

 

ממשלת ישראל מדברת הרבה על פיתוח הנגב והגליל כיעד לאומי, ופועלת בשני צירים שונים: מצד אחד, השקעת משאבים כדי לייצר מקומות עבודה באזורים האלה, בעיקר בתחום ההיי־טק; ומצד שני, שיפור הכבישים ומסילות הרכבת שמובילים מהנגב ומהגליל למרכז, מה שאמור לאפשר לתושבי הדרום והצפון לעבוד בגוש דן ולהגיע אליו במהירות יחסית מדי בוקר. נעמה דהן־כתר, מנכ"לית הקרן הפילנתרופית "מיראז'" שפועלת לפיתוח הנגב, טוענת שמדובר בחשיבה לשני טווחים שונים, כששיפור דרכי ההגעה למרכז אמור לספק פתרונות תעסוקתיים לתושבי הנגב והגליל בטווח הקצר, ואילו בטווח הארוך הממשלה מבינה שאי אפשר להמשיך עם המצב שבו רוב הפעילות העסקית והתעסוקה של ישראל מצטופפת במרכז הארץ.

 

הנגב והגליל הם במידה רבה העתיד של מדינת ישראל, בטח לאור העובדה שהנגב מהווה 60% משטח המדינה. אז מה המצב שם מבחינת מחירי הנדל"ן, התעסוקה, התחבורה ואיכות החיים? להלן מדריך לתושבי המרכז השוקלים להעתיק חייהם צפונה או דרומה.

 

נדל"ן: בצפון המחירים עולים יותר

 

הביקוש למגורים בנגב גבוה יותר מהביקוש למגורים בגליל. כ־12% ממשקי הבית המחפשים היום דירה בוחנים את אחד מיישובי הדרום, לעומת 10% מהמחפשים ששוקלים לרכוש דירה באזור הצפון, כך עלה מבדיקה שערכה עבור "ממון" ד"ר רינה דגני, מומחית לכלכלה עירונית ומנכ"ל מכון המחקר "גיאוקרטוגרפיה". לעומת היקף הביקוש, הבנייה בצפון דווקא גבוהה יותר מאשר בדרום, כשמתוך 53,661 התחלות בנייה בשנה האחרונה בישראל כולה - 8,778 דירות (16%) היו בצפון, ואילו 6,382 (12%) בדרום.

 

נכון לרבעון השלישי של 2017, המחיר הממוצע של דירת 4 חדרים בצפון הארץ עומד על 984,000 שקל, בעוד שהמחיר הממוצע של דירה בדרום הארץ הוא 1,090,000 שקל. בכל הקשור לעליית המחירים בעשור האחרון - הגליל מוביל בגדול על הנגב עם שיעור עלייה של כ־136%, לעומת כ־102% בלבד בדרום.

 

מבחינת פרויקטים עתידיים בולטים בנגב - בבאר־שבע מתוכננות להתווסף 1,850 דירות לשכונת הסיגליות במבואה הצפון־מערבית של העיר. מרבית השכונה תיבנה במסגרת "מחיר למשתכן" והמחירים יעמדו על כ־9,500 שקל למ"ר. גם בצפון הארץ ישנם כמה פרויקטים עתידיים מעניינים. העיירה שלומי בגליל המערבי צפויה לצמוח מ־6,000 תושבים לכ־15,000 תושבים בעשור הקרוב, לאחר ששכונה חדשה בשם יערית, שתכיל 2,000 דירות, תיבנה בעיר. גם העיר מעלות־תרשיחא צפויה לגדול, כש־680 דירות ייבנו בשכונת גבעת אורנים שנמצאת על הגבול עם כפר ורדים.

 

תחבורה: הדרום נתפס כרחוק יותר

 

"בחודשים הראשונים אחרי שעברנו לעמק יזרעאל עוד שקלתי להמשיך לעבוד בתל־אביב ולנסוע לשם מדי בוקר", מספרת דפנה לניר. "העיר הכי קרובה אלינו זו עפולה, יש שם רכבת אבל היא לא נוסעת לתל־אביב אלא רק לחיפה, שזה הזוי. כלומר, האופציה של לעבוד במרכז לא באמת אפשרית, וגם אם הייתי מוצאת עבודה בחיפה זה היה דורש ממני להחזיק מכונית, כי מהמושב שלנו לעפולה זו נסיעה של 20 דקות ורק שלוש פעמים ביום מגיע לפה אוטובוס".

 

למרות שמשך הנסיעה ממרבית ערי הדרום למרכז הארץ נמוך יותר מאשר משך הנסיעה מערי הצפון למרכז, הנגב עדיין נתפס משום מה כמרוחק יותר. גם העובדה שכביש 6־דרום הושלם עד צומת שוקת, בזמן שבצפון הכביש מגיע עד יקנעם בלבד, לא עוצרת את הישראלים מלהתייחס לנגב כמרוחק יותר מבחינה תחבורתית.

 

מבחינת רכבת ישראל, צפון הארץ נהנה מתחנות בכרמיאל, אחיהוד, בית־שאן, עפולה, מגדל־העמק, יקנעם, נהריה, עכו, 3 בקריות ו־3 בחיפה, אלא שכפי שתיארה לניר - לא ניתן להגיע לתל־אביב בנסיעה ישירה מכל היעדים. בדרום הארץ יש תחנות בדימונה, להבים/רהט, קריית־גת, אופקים, נתיבות, שדרות, אשקלון, אשדוד, 2 בבאר־שבע ואחת בקריית־מלאכי שתיפתח ב־2018.

 

במשרד התחבורה יודעים לספר על פרויקטים תחבורתיים שונים בצפון ובדרום שנמצאים בשלבים תכנוניים ואמורים להתבצע בשנים הקרובות: בצפון - רכבת קלה בחיפה, בנצרת וביניהן, רכבת מכרמיאל לקריית־שמונה, רכבת מעפולה לטבריה, הקמת מחלפים בכביש 77, העתקת כביש 80 מכברי לנהריה לדרך חדשה, סלילת כביש רוחב צפוני חדש דרומית לנהריה והכפלת כביש 85 לדו־מסלולי; ואילו בדרום - הקמת מחלף להבים, סלילת כביש מאופקים לשדה תימן, הקמת מחלף אום בטין, הסדרת כביש 232 וסלילת מסילת רכבת לערד ולירוחם. ככל שהתחבורה מהנגב והגליל למרכז הארץ תשתפר - כך יהפכו אזורים אלה לאטרקטיביים יותר למגורים עבור ישראלים שפרנסתם נמצאת באזור גוש דן.

 

תעסוקה: עיר הבה"דים לא עוזרת

 

טל זאבי, שף במקצועו שמתגורר במדרשת בן־גוריון שבשדה בוקר, עבר לשם עם משפחתו מהוד־השרון. במשך שנה פרנסתו הייתה הקמת מערך ההסעדה של עיר הבה"דים בנגב, מה שהיווה את אחד הגורמים שהביאו אותו לעבור לנגב, ועדיין הוא סבור שהאמונה של הממשלה לפיה מעבר הבסיסים הצה"ליים לדרום יביא להגירת אנשים מהמרכז אינה עומדת במבחן המציאות. "בפועל, הנגדים והקצינים מעדיפים לנסוע מביתם במרכז כל יום דרומה עם הרכב הצבאי שלהם", הוא מספר. "גם הציפייה של הממשלה שהמעבר העתידי של בסיסי המודיעין והיחידות הטכנולוגיות לנגב יביא את בוגרי יחידות המודיעין להישאר לגור בנגב ולעבוד בחברות היי־טק בבאר־שבע היא לדעתי נאיבית. זה לא יקרה".

 

ואכן, ממשלת ישראל מקווה שמעבר בסיסי צה"ל לנגב יספק את התעסוקה באזור ויביא להגירת אנשים. "הרעיון הוא ליצור מערכות כלכליות חזקות בצפון ובדרום", מסבירה מיכל פינק, סמנכ"לית האסטרטגיה והתכנון במשרד הכלכלה, "מאחר שהשכר נמוך יותר באזורים האלה לעומת המרכז, ואפשר לראות הגירה שלילית של צעירים מהנגב ומהגליל. בדרום, מעבר לתוכנית הכוללת שעיקרה מעבר בסיסי צה"ל, ישנם עדיין איים שדורשים סיוע מיידי כמו דימונה, ערד וירוחם, ולכן הוחלט להקצות 75 מיליון שקל כדי להעתיק מפעלים לערים אלה או להקים שם מפעלים חדשים.

 

בצפון, לעומת זאת, אין תוכנית כוללת, ולכן הממשלה החליטה להשקיע 900 מיליון שקל כדי לייצר כלכלה מקומית ומקומות עבודה לתושבי הגליל. זה יקרה על ידי קידום התעשייה הישנה שקיימת כבר בצפון, כולל הכנסת עולם הביג־דאטה והאינטרנט, מה שיצריך עובדים טכנולוגיים ואיכותיים".

 

ועדיין, המצב התעסוקתי בגליל ובנגב כיום לא טוב, כפי שמשתקף באחוז הגבוה יחסית של מבני המגורים מתוך סך כל המבנים באזורים האלה: 68% בדרום ו־76% בצפון. רוני כהן, מנכ"ל חברת שיווק הנדל"ן "אלדר שיווק", שערכה סקר המשווה בין הגליל והנגב במספר פרמטרים, בהם אחוז המבנים למגורים, מסביר: "אחד הביטויים של מצב תעסוקתי טוב ואיכות חיים של אזור הוא אחוז גבוה יחסית של מבני ציבור, תעשייה, מסחר ושירותים עסקיים לעומת אחוז מבני המגורים. המספרים מראים שאחוז מבני המגורים מסך כל המבנים בדרום קטן יותר מאשר בצפון, מה שלכאורה מעיד על מצב תעסוקתי טוב יותר בדרום, אבל חשוב לומר שבשני האזורים מדובר עדיין בשיעור נמוך של מבנים שאינם למגורים לעומת מרכז הארץ".

 

מי שרואה עצמה ככוח נוסף לצד מאמצי הממשלה היא התעשיינית רעיה שטראוס ב־ דרור, תושבת הגליל המערבי שהוריה הגיעו אליו בשנות ה־30 והקימו שם את מפעל "שטראוס". "בשנים האחרונות השקתי את מיזם 'אוצרות הגליל' שהביא בארבע שנות פעילותו כמעט להכפלת תנועת תיירות הפנים לגליל המערבי", היא מספרת.

 

חינוך: בדרום יותר זכאים לבגרות

 

"החינוך במושב שלנו ובאזור עמק יזרעאל הוא טוב בסך הכל", מספרת לניר ממולדת. "יש פה גני ילדים, וביה"ס האזורי קרוב יחסית, אבל הבעיה היא שאין מבחר. אם הילד שלך לא מתאים לביה"ס האזורי, אם הוא מחונן או רוצה ללמוד מוזיקה או הוא בעל צרכים מיוחדים - המשמעות היא ככל הנראה שצריך להסיע אותו רחוק מדי בוקר, כנראה לחיפה".

 

כשמשווים את מספר התלמידים בכיתה בנגב ובגליל לעומת מרכז הארץ, ניתן לראות יתרון לצפון ולדרום: 24.8 ילדים בכיתה בגליל, 25.2 בנגב ו־27 באזור המרכז. לעומת זאת, כשמשווים את אחוז הזכאים לבגרות בגליל ובנגב לעומת מרכז הארץ, ההבדלים משמעותיים. 64% בלבד מהתלמידים בצפון הארץ זכאים לבגרות, בדרום עולה המספר מעט ל־66.1%, בזמן שאחוז הזכאים לבגרות באזור המרכז הוא 75.3%, כשבתל־אביב עצמה האחוז גדול אף יותר - 79.5%.

 

בכל הקשור להשכלה גבוהה, צפון הארץ מוביל בגדול על דרומה, בעיקר משום שבחיפה מרוכזים לא פחות משתי אוניברסיטאות (חיפה והטכניון) ו־8 מכללות. בנוסף, בגליל נמצא גם את המוסדות הבאים: מכללות אורט בראודה, תל חי, עמק יזרעאל, צפת, עמק הירדן, הגליל המערבי, אוהלו וסכנין. בנגב, לעומת זאת, ההיצע דל יותר, עם שבעה מוסדות אקדמיים בסך הכל: אוניברסיטת בן־גוריון בב"ש, ומכללות אשקלון, ספיר, אחווה, המכללה להנדסה סמי שמעון והמכללה התורנית לחינוך חמדת דרום.

 

לייף סטייל: חיים אחרים

 

עם כל הכבוד למחירי הנדל"ן, החוויה העיקרית של מי שהחליט לעזוב את המרכז היא השינוי באורח החיים. "הילדים שלי חווים ילדות כמו שהייתה לי באייטיז", מספרת ליטל שמואלי, "וזה מדהים. הם עצמאיים לגמרי, מסתובבים לבד בחוץ, נוסעים לבד לביה"ס, מגיעים הביתה ויכולים ללכת לבד לחבר. אין לנו אייפד, אין לילדים מסכים בכלל, הם מעדיפים לשחק כדורסל וכדורגל על פני לשחק בטלפון. אני ממש רואה את החיים אחרת מאז שאני גרה בדרום".

 

גם טל זאבי חש דברים דומים לגבי הילדים שלו. "הקניון היחיד שהם רואים זה קניון עבדת", הוא אומר, "והם מתעסקים בלהיות ילדים ולא בבהייה במסכים. אם בהוד־השרון ביליתי שעות כל יום בלהסיע את הילדים לבית הספר, לחוגים, ואז להחזיר אותם - פה יש להם הסעות בחינם מהמועצה לבית הספר וחזרה, ואני פטור מזה. זה פשוט כיף להיות בבית אחה"צ. מבחינה חברתית אשתי ואני השתלבנו פה מהר, פגשנו אנשים ויש לנו הרבה חברים. אנחנו לא סובלים מבדידות חלילה, יש פה קהילה וזה משהו שלא היה לנו בעבר".

 

תחום חיי התרבות הוא, כידוע, אחד ההיבטים שבהם הנגב והגליל סובלים מהנחיתות המשמעותית ביותר לעומת אזור המרכז וירושלים. נכון להיום, משרד התרבות תומך בארבעה תיאטראות וסינמטק אחד (בשדרות) בנגב, וב־10 תיאטראות ושני סינמטקים (בראש פינה ובעמק הירדן) בגליל, לצד כ־170 פסטיבלים בגדלים שונים שמתקיימים ביישובים המוגדרים על־ידי המשרד כפריפריה, חלק ניכר מהם בגליל ובנגב (והשאר בהתנחלויות).

 

בנוסף, במשרד מתכננים גם הקמה של 24 בתי מייסדים בעיירות פיתוח שיספרו את תולדות העיירות ותרומתן לייסודה ולפיתוחה של המדינה, ומבטיחים להקים 24 חממות תרבות בתחומי המחול, האמנות הפלסטית, התיאטרון והמוזיקה עד 2020 ב"אזורים שאין בהם תרבות יוצרת", קרי גם בנגב ובגליל.

 

ומה לגבי התרבות הקולינרית? ובכן, לכל דבר יש מחיר, וכך גם לעזיבה את אזור המרכז. "לא אשקר, יש לי רגעים שמבאס אותי בטירוף שאני לא יכולה להזמין הביתה סושי לילדים במקום להכין ארוחת ערב", מספרת דפנה לניר, "אבל במסתכם, למרות החיסרון בסושי, החיים פה טובים מאוד".

 

ומה עם היישובים הערביים?

 

המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל מפעיל 43 מרכזי צעירים ברחבי הנגב והגליל שמעניקים בחינם ייעוץ והכוונה לצעירים מקומיים, כולל למשפחות צעירות שהיגרו ממרכז הארץ. המרכזים מסייעים לצעירים בתחומים כמו תעסוקה, פיתוח קריירה ויזמות עסקית, השכלה גבוהה, קהילתיות, תרבות ופנאי.

 

אלא שמתוך 43 המרכזים, 3 בלבד פועלים ביישובים ערביים (1מתוך 25 בגליל, ו־2 מתוך 17 בנגב), וזאת למרות שהאזרחים הערבים מהווים 53% מתושבי צפון הארץ ו־34% מתושבי הדרום. מעמותת "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי, שהביאה את הנתונים, נמסר: "דווקא באזורים כמו הנגב והגליל, בהם יש אחוז גבוה במיוחד של אזרחים ערבים ורובם חיים ברשויות מקומיות השייכות לאשכולות החברתיים־כלכליים החלשים ביותר, היינו מצפים ממשרד הנגב והגליל להשקיע תקציבים עודפים ולא להחריף ולהעמיק את האפליה. הצעירים החיים ביישובים הערביים בנגב ובגליל סובלים מאפליה וממחסור בתקציבים ובתשתיות בתחומים רבים כמו חינוך, רווחה, תחבורה ותעסוקה, ובמקום לתת להם הזדמנות שווה לעתיד טוב יותר הממשלה מציבה בפניהם מכשולים נוספים".

 

מהמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל נמסר בתגובה: "המשרד פועל להרחבת מרכזי הצעירים בחברה הלא יהודית, ובשנתיים הקרובות צפויים לקום 7 מרכזים חדשים. מעבר לכך, המשרד משקיע עשרות מיליוני שקלים בפרויקטים רבים נוספים בחברה הלא יהודית".