באחד מימי אוקטובר 2014 ניסה התובע לשחרר ארגז נגרר שחובר לטרקטור שעליו נהג בעת עבודתו בחברה, הפועלת במושב אילניה שבגליל התחתון. לדבריו, הוא נאלץ להכות בפין מתכתי שחיבר בין הארגז לבין הטרקטור, ופעולה זו גרמה לשחרורו של שבב מתכתי שעף היישר לכיוון עינו השמאלית. הוא הובהל לבית החולים "העמק" בעפולה, שם עבר שני ניתוחים בעין. לאחר מכן הכיר בו ביטוח לאומי כנפגע עבודה עם 10% נכות.
את התביעה נגד המעסיקה הוא הגיש בנובמבר 2015 ובמסגרתה ביקש פיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה, כמו הפסדי שכר, הוצאות רפואיות, כאב וסבל ועוד. לטענתו, המעסיקה התרשלה בכך שלא סיפקה לו ציוד מגן, לא הדריכה אותו כיצד עליו לפעול במקרה של תקלה בציוד ולא הזהירה אותו מפני הסיכונים הטמונים בעבודתו.
מנגד כפרה החברה באחריותה לפצות את התובע וטענה שיש להטיל עליו את מלוא האחריות לנזקיו, משום שהיא סיפקה לו ציוד מגן ושלחה אותו להדרכות בטיחות. היא הדגישה שהתובע היה עובד ותיק ומנוסה שהיה אמור לדעת כיצד לעבוד עם הציוד וממה להיזהר.
"הראל", חברת הביטוח של המעסיקה, כפרה גם היא באחריות שלה לפצות את התובע אולם מטעמים אחרים: לטענתה, בעת התאונה המוטב בפוליסת הביטוח היה הבעלים של החברה ולא החברה עצמה, ומשכך לחברה אין כיסוי לתאונה. המעסיקה הכחישה את הטענות הללו והגישה נגד חברת הביטוח הודעת צד שלישי שבה עמדה על כך שהיא מכוסה מבחינה ביטוחית.
השופטת אפרת הלר התרשמה שהשיטה שבה השתמש התובע כדי להפריד בין הארגז לטרקטור הייתה מוכרת במקום העבודה, והחברה לא אסרה על העובדים לבצע אותה. היא לא שוכנעה שהחברה סיפקה לתובע ציוד מגן, ושהדרכות הבטיחות שאליהן נשלח סיפקו מידע רלוונטי למקרה של תקלה מהסוג שהוביל לתאונה.
לפיכך נקבע שהחברה אחראית למלוא הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה. במקביל קבעה השופטת ש"הראל" לא צריכה לשאת בפיצוי, וקיבלה את טענתה כי המעסיקה לא הייתה מכוסה בביטוח.
באשר לסכום הפיצוי, דחתה השופטת הלר את טענת התובע שלפיה יש לפסוק לו נכות תפקודית גבוהה משום שלא חזר לעבוד. זאת לאחר שמצאה כי בפועל, אחרי התאונה הוא חזר לעבוד אצל הנתבעת למשך 10 חודשים נוספים, וכי שכרו לא נפגע בעקבותיה.
לבסוף הועמד סכום הפיצוי על 127,600 שקל על הפסדי שכר ופנסיה, עזרת הזולת וכאב וסבל. החברה חויבה גם ב-28 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לתובע, וב-18 אלף שקל שכר טרחת עו"ד ל"הראל".