אלפיים חי כבר פה

None

מדבקה על לחמנייה / רגע, רגע, רגע. אני מבין שהשנה התחלפה בליל יום ראשון. אבל תגידו, האם הבן אדם לא יכול בכל זאת להתחנן על נפשו ולקבל עוד כמה ימי הארכה עד סוף מבצע החלפת שנת 2017 ב־2018?

 

הרי ממילא היא עדיין טרייה פה כמו לחמניית בוקר עם המדבקות של אנג'ל (לא הבנתי אף פעם למה שמים מדבקה על לחמנייה טרייה במכולת).

 

אז שימו גם מדבקה. 2018, "אלפיים חי". היא כבר פה.

 

שנת המתנות ומות הליריות / האדם האבוד של 2017 הוא הסיבה שג'רי סיינפלד חזר לפה כדי למחזר את ההופעה הראשונה שלו. אמנם לא הייתי בהופעה, אבל העובדה שאני פותח מתנות ימי הולדת רק אחרי חודשיים הייתה יכולה להיות חומר נהדר לסטנד־אפ הסיינפלדי הנובורישי שלו.

 

אני לא מאלה שביקשו בחיים מתנה ממישהו. אולי מלבד מאלעדיק, שיביא לי מלונדון את ה־Grey Flannel, הבושם הכבד שאני מכנה הבושם של המרגלים (מומלץ לאנשי המוסד באהבה).

 

אז אין ספק ש־2017 הייתה שנת המתנות, שנת הצוללות והשחיתויות. אלא שבעיניי היא הייתה בעיקר השנה שבה מתה הליריות בעולם. הו, אלוהים, כמה נהיינו צפויים, ענייניים, יבשושיים ואפילו מיואשים ממה שאנחנו מכנים בכלליות "המצב".

 

מה זה רגאטון / טוב, הרי היה ברור שאיש לא יספיד את השנה היוצאת בשורה לירית כמו: השנה שקעה כמו שמש ונעלמה באופק הים לנצח. כי הרי כשלאונרד כהן שלנו מת, נקברה יחד איתו גם הליריות העולמית ופינתה את מקומה לזמרים ג'ינג'ים מתוכנתים סטייל אד שירן או השיר "דספסיטו" של לואיס פונסי בקצב הרגאטון.

 

רגע, רגע, רגע (ישאלו קוראיי המבוגרים יותר), מי זה אד שירן ומה זה רגאטון? אז אד שירן הוא הזמר הבריטי הכי נצפה ומושמע בעולם עם השיר "Shape of You", ורגאטון זה הקצב הלטיני המיובא, כמו בשר אסאדו שהשתלט על מוזיקת הפופ העולמית והישראלית (הסטטיקים ורותם כהן).

 

ואגב, את הרגאטון רוקדים הילדים לרוב לבד ולא בזוגות. אולי זה סמל לבדידות העולמית ב־2017, שהטרור פגע אפילו באולמות ההופעות שלה.

 

שנת ההמבורגרים / בואו נתעכב לרגע על התסרוקות החדשות של צעירי 2017.

 

כי איזו ליריות אפשר כבר למצוא בתסרוקות מפונפנות שמה שמאפיין אותן הוא המגולחוּת הקשה בשני צידי הראש והבלורית המפורכסת עם הגל למעלה באמצע, שמזכירות את אופנת גלוחי הראש באירלנד ובאירופה שלפני המלחמה.

 

2017 הייתה שנת ההמבורגרים (במובן זה אנחנו אימפריה), שנת חדרי ה־Wework המפוצצים אנשים עובדים (בדמיוני הפרוע הם קצת כמו בספר "1984" של אורוול), שנת ההמשכים של סדרות "משחקי הכס" ו"הוויקינגים" שנמתחו כמו מסטיקים.

 

זו הייתה שנה של חיפוש האנושיות וכישלון השפה. שנת הטמטמת הפייק־ניוזית, והשנה הכי אפילפטית של פוליטיקאים חדשים סטייל ביטן שעלה וירד כמו נדנדה. והכי מתוקים אלה הזמרים החדשים שמחפשים תהילה כמו נועה קירל ("תעשי לי פוזה", צעק לה בן 14 אחד), אליעד, נצ'י נצ' (הלבן, באמהרית) ועומר אדם, שבקע כמו פרח היישר להיכלות נוקיה.

 

ותגידו, איזו ליריות היה אפשר למצוא בסוף השנה בהפגנות השמאל במוצאי השבתות? פתח־תקווה היא הרי לא עיר לירית, ומובילי ההפגנות לא דמו בשקל לדפני ליף הלירית הרגישה מהפגנות רוטשילד של אז.

 

רק אי שם באיראן החל גל הפגנות להתגלגל, ואלפי איראנים וישראלים התפללו בשקט שרוחאני הלא רוחני ילך כבר לעזאזל ויניח לנו.

 

ספוקן וורד/ בספר שאצטט בסוף הטור הזה, כתוב שדוסטויבסקי הרוסי כתב את "החטא ועונשו" בהתקף אפילפסיה. זה נשמע לי מופרך, אבל מה זה משנה. הוא הרי תרם לעולם את צמד המילים המפואר הזה – "החטא ועונשו".

 

אז זו הייתה שנת החטאים הישנים ועונשם של הגברים הזחוחים. השנה שבה המוות לא פסח על בתינו. והשנה שבה נעלמה כמעט לחלוטין השירה הלירית הנוגה והרגשנית, שפינתה מקום לספוקן וורד הקשוח במועדונים בתל־אביב ובבאר־שבע (ספוקן היא שירה מדוברת על נושאים פוליטיים־חברתיים).

 

שמתם לב שרוב הדברים השנה יצאו מהקשרם?

 

הידעתם שבפינלנד שבו לקרוא עיתונים כמו פעם?

 

האם יצא לכם השנה לאכול לימונים מתוקים? כן. יש דבר כזה. השכן נתן לי כמה מהעץ שלו.

 

קץ הגזענות? / השנה לא עשינו כמו שרצינו את "סין מקיף למתקדמים" (כולל טיול בחבלים שאנשי ויונאן), משפחת השנה הייתה זו ששתלה במרפסת שלה דשא סינתטי וחיכתה שהוא יצמח (והיא עדיין מחכה) והחורף של 2017 לא הכניס אותנו מתחת לשמיכות הפוך, כי אין ממש חורף.

 

וכך, בעולם המנוכר הזה, המשיכו הרשתות החברתיות להיות שוברי השוויון. טראמפ נהיה משיח בן דוד לעיר דוד, ומה שנראה פעם גדול נראה השנה יותר קטן (בעיקר לאנשים שהמספר שלהם במשקפיים גדל השנה).

 

אבל הכי אהבתי בסוף השנה את הארי, הנסיך הבריטי הג'ינג'י והאמיץ ששבר את כל המוסכמות הגזעניות במשפחת המלוכה. וכשהתאהב באישה חצי שחורה (מייגן מרקל), הוא נראה בול כמו הדואט של השנה בין אד שירן הג'ינג'י לביונסה האמריקאית השחורה.

 

ליד חורבות הרכבת התחתית / "היי, לא ראיתי אותך מזמן".

 

"נכון", אמרה.

 

"לא השתנית", החמאתי בזהירות.

 

"השמנתי קצת", ענתה במבוכה.

 

ככה פגשתי אותה ב־2017 ליד מה שנראה כמו חורבות הרכבת התחתית הנבנית בעירנו בשבתות.

 

"מה חוץ מזה?" שאלתי ולפתע שכחתי את שמה.

 

"אני צריכה ללכת".

 

"אבל עוד לא החלפנו כמה קטעי נוסטלגיה על חיינו שחלפו במהירות", אמרתי.

 

"אולי בפעם אחרת", ענתה.

 

וככה היא הלכה, הבחורה הלירית האחרונה מהתיכון, שהייתי פוסע איתה על חוף שרתון בתל־אביב עם שירי נתן יונתן מתחת למעיל ומצטט לה את "הרדופים".

 

מראה מקום / עליתי במעלית לאולפן והבטתי במראה של המעלית (דיאטת כולסטרול קלה לא תזיק השנה, חשבתי). אחר כך סקרתי את האנשים שהצטופפו במה שנראה לי תמיד כמו מעלית נידונים עולה ויורדת. הם היו שתקנים והתעסקו באייפונים שלהם בלי להביט זה בזה.

 

(אולי נלך על דיאטת אטקינס שבה הפחמימות יוצאות לגמרי מהתפריט, המשכתי בהרהוריי.)

 

המעלית הכבדה נעצרה. וכשיצאתי החוצה אל הרחוב ונבלעתי כמו בטריפ רע בין האנשים, זה היה משום מה הרגע הכי לירי כבד שחוויתי השנה.

 

אחר כך נהיה לי דחף לא מוסבר לעוף כמו ציפור ולברוח כמו עכבר. וכשחציתי את מעבר החצייה, ראיתי משמאל רוכב אופניים חשמליים שעבר לא רחוק במהירות רבה מדי והתהפך (מסימני התקופה הלא זהירה הזאת). אנשים באו ועזרו לו לקום ולנקות את הדם מהרגליים, ואני הבטתי בשמש השוקעת וקיוויתי לטוב.

 

על חיות ואנשים / בלילה שבין יום ראשון לשני, ממש רגע־רגע־טון לפני פרוץ 2018, מילאתי לעצמי אמבטיה, לקחתי לשם את הספר "מילים של אחרים" (איימי רולנד) ונתפסתי על השורות הבאות:

 

"הדלת נפתחת קצת. ופנים חרושות קמטים מופיעות בסדק כאילו הן מרחפות באוויר.

 

"מי שלח אותך?

 

"אף אחד, אף אחד... באתי למכונות החטיפים".

 

וככה חשתי בדיוק. כמו אחד שמתגנב דרך הדלת לתוך השנה החדשה כדי לגנוב כמה חטיפים ממותקים, שיהיה מה לנגוס.

 

אחר כך נהיה כבר חצות פלוס וממסיבת סוף שנה רחוקה בקע שוב "דספסיטו" המזוין הזה, שכולם רקדו אותו כמו חיות רעות בקצב הרגאטון אל תוך הלילה.

 

ואז נזכרתי במשפט מתוך הספר: "החיות מסתדרות מצוין בלעדינו. רק על האנשים יהיה צריך להשגיח", וחשבתי שאין משפט מתאים לנו מזה ב־2018 הנכנסת.