יש הקלה רבה כשמשאלות הופכות למציאות, ומאוויי לב לעובדות בשטח. מותר לפזז עם רקדני ברסלב, לחולל עם צעירי הליכוד, ולהשתכר מעט משמחת המנצחים, ובלבד שכוס היין לא תשבש את היכולת לנהוג. אחרי לגימונת חביבה, שהרווחנו ביושר, תמו ימי אנדרנלין הבחירות והחלו ימי העבודה הקשה. במרכזה יעמוד הניסיון להבין מה קרה לנו בחודשים האחרונים, וכיצד זה הגענו עד הלום.
ארבעת החדשים האחרונים חשפו שורשים עמוקים ורגישים של מהות הקיום שלנו כאן, העמידו אותנו בפני שאלות של זהות, בפני מחלוקותינו הפנימיות העמוקות ביותר. פטיש חמשת הקילו של התבוסה האיומה הוא כנראה עונש טבעי על הניסיון לטפל בשורשים העדינים הללו באבחת גרזן, או באמירות מתנשאות מסוג: "דרכנו היא דרך האמת, ואתם אינכם בשלים". אני רוצה לקוות שאריאל שרון, יניח לגרזנים וישתמש באביזרים שונים לגמרי: לשון רכה, יד מושטת ושכל ישר. דבריו של שרון בנאום הבחירה, על ציונות וכבוד לאומי נעמו לאוזני רבים, אבל קריאתו החד משמעית לאחדות ולשלום בית חשובה הרבה יותר.
מעכשיו, צריך לחשוב ברצינות על המדינה, על יהדותה, על גבולותיה ועל ירושלים. צריך להקים צוות המורכב מאנשי דת ורוח מכל הזרמים, ו בתהליך הגון וארוך, לנסות להבין מה אנחנו רוצים מהר הבית, מה מזהותנו נמצא שם, מה כבר איבדנו. במקביל יש להקים צוותי חברה וחינוך, לחשוב על השכלה ושוויון, לטפל בזקנות במסדרון, בילדים שאין להם מורים טובים, ובאזרחים שחשים כי הם סוג ב' – ערבים דרוזים, עולים, נשים. כל אלה נושאים ששווים הקמת ועדה או שתיים, שתלמד נושאים לעומק ותפיק לקחים שטווח נשימתם ארוך ממועד הבחירות הבא.
רק אחר כך צריך להתפנות לשלום. להושיב על השולחן את פרס - אם ירצה - ליד שרנסקי, את שרון ליד נתניהו ואת בן אליעזר ליד דוד לוי., עם הנבחרת הזו, להזמין את עראפאת ולדבר איתו ברצינות על גבולות האפשר, על מחירים הדדיים, ובראש ובראשונה על הקץ לנשק. אם לא יקבל את התנאים – חבל, אבל אנחנו נחכה בסבלנות עד שיבין שאין לו ברירה, ושלנו יש להפסיד המון, אבל גם לו לא מעט. עד שיחליט אחרת, נתרכז אנחנו בכל העבודה שעוד נשארה בתחומים האחרים.
כעת, עם חלוף תרועת הפסטיבלים, הגיע הזמן שילבלבו שירי ארץ אהבתי. הקהל מתבקש לעמוד על רגליו לשירת 'התקווה'.