תעזבו לי את הנוף

לא בכל מקום סבורות הרשויות לשמירת טבע שתפקידן להגן על בני האדם. אלה שייזהרו וידאגו לעצמם. הטבע הוא זה שזקוק להגנה מפני שינויים מעצבנים

ג'יין פרימן היא עובדת של רשות השמורות הלאומיות בדרום אפריקה. בבוקר שבו פגשתי אותה נדמה היה שהיא מאסה בחייה. היא ישבה על קצהו של צוק בגובה 700 מ', רגליה משתלשלות מטה, ועל פניה חיוך אווילי. "זה מה שמזרים לי את הדם", הסבירה פרימן, "אני באה לכאן בדיוק בשביל זה. עם הגב לכל הבעיות, רק אני וכל העמק הנהדר הזה, עם ההרים הגבוהים ממול. הישיבה על קצה הצוק מול נהר הבלייד היא התרפיה שלי וזה די בזול".

 

הדרך הכי טובה להתבונן בצוקים היא לקפוץ מעבר

 

נהר הבלייד (Blyde) בלב הרי דרקנסברג, הוא אחד האזורים המרהיבים והמתוירים ביותר בדרום אפריקה. הכביש שמלווה את הנהר נקרא כביש הפנורמה ולא קשה להאמין לשם הזה. באחת הנקודות המפורסמות ביותר לאורך הכביש יש תצפית נוף. צוקים ענקיים מתנשאים מן הצד השני של הנהר, מצוקים תלולים מאוד יוצרים מעין מרפסת תצפית טבעית בצד הכביש.

כמעט כל מי שנוסע על כביש הפנורמה עוצר כאן כדי לנשום עמוק ולהתבונן בנוף. זה לא מקום בשביל מי שיש לו פחד גבהים. הצמחייה העבותה, הסלעים הגדולים, הנוף הפתוח ו-700 מ' של מצוק אנכי, שיורד עד לנהר שזורם הרחק למטה, כל אלה מעניקים משמעות מוחשית מאוד לביטוי "איתני הטבע".

הדבר הכי בולט בתצפית הזו על בלייד ריבר הוא שבשום מקום אין כאן מעקה בטיחות, אין מרפסת ממשית, שבנויה כדי להבטיח את שלומם של הצופים, אין התערבות מיותרת במה שהטבע עשה כאן לבד. אין אפילו שלט, שמזהיר את היורדים בשביל ממגרש החניה המרוחק כמה מאות מ' מנקודת התצפית, שהם עומדים להגיע למקום מסוכן. יש שביל, מינימליסטי מאוד, שמנתב את דרכם של המבקרים לאורך המצוק. בכמה נקודות יש אבנים גדולות, סלעים ענקיים, עליהם מטפסים האמיצים יותר כדי להצטלם מעל התהום.

הבעיה העיקרית עם צוקים מהסוג הזה היא שאתה לא יודע עד כמה זה מסוכן, או עד כמה זה גבוה, עד לרגע שבו הגעת לקצה. ג'יין פרימן עובדת באזור הזה כבר שש שנים. היא מכירה היטב את הצוק ואת המראה שנשקף ממנו, אבל עדיין באה לכאן כמה פעמים בשבוע כדי לשאוף אוויר.

מישהו כתב פעם שהדרך הכי טובה להתבונן בצוקים היא לקפוץ מעבר להם, אלא שאז קשה קצת להחליף חוויות, או לחזור למקום פעם נוספת. אלה שלא רוצים לקפוץ בבלייד ריבר מעבר לצוק מתכופפים עוד טיפ טיפה, אין הרי מעקה, מעבר לסלעים הבולטים ביותר. בדרך כלל, השפויים שביניהם, מחווירים מיד ונסוגים לאחור. חבריהם מפצירים בהם לעשות זאת שוב, הם הרי לא הספיקו לצלם, אבל מי שראה במאונך צוק סלע בגובה 700 מ' לא מתלהב להפגין שוב את אומץ ליבו. האזור כולו הוגדר כבר לפני כ-20 שנה כשמורת טבע.

 

המוני עופות ענק, בגובה 3 מ', צבועים בכחול ובירוק

 

בישראל, יש להניח בביטחון כמעט מוחלט, היו מגדרים מקום כזה באופן הרמטי. תולים שלושה שלטים גדולים שמזהירים מפני הסכנה האורבת למי שמגיע לקצה המצוק ומקלקלים חלק ניכר מן התענוג. לא בכל מקום סבורות הרשויות לשמירת טבע שתפקידן להגן על בני האדם. אלה שייזהרו וידאגו לעצמם. הטבע הוא זה שזקוק להגנה מפני שינויים מעצבנים.

השאלה העקרונית, שט"ו בשבט הוא תאריך מצוין לדון בה, היא עד כמה רשאים או חייבים גופי שמירת טבע וטיפוח הנוף להתערב בנוף. אף אחד לא מגיע לחיק הטבע כדי לראות את שלטי האזהרה או הפרסומת העצמית, אבל המציאות שונה. לאחרונה, באחד ממבצעי הפרסום המוזרים ביותר, הציבה הקרן הקיימת לישראל המוני עופות ענק, בגובה כשלושה מ', צבועים בכחול ובירוק בצידי הדרך. על העופות המבעיתים האלה לא כתוב מאומה מלבד "הקרן הקיימת לישראל". מין תזכורת מפלצתית לכך שגם כאן התערב הגוף החשוב הזה והשקיע כסף, מאמץ, עבודה בטיפוח הנוף. הכול טוב ויפה, אבל למה דרושים לנו העופות הכחולים האלה באמצע החורש? הרי באנו לכאן, אל הטבע, אל היער, בדיוק כדי להימלט מכל אלה.

שלטי פרסומת ענקיים, חסרי כל ריסון או איפוק, נפוצים בצידי הדרכים בכל רחבי הארץ. דווקא בחורשות המעטות שיש כאן כדאי היה להתאפק ולא להוסיף עוד שלט, בוודאי שלא שלט שכל מהותו היא להאדיר את שמה של הקרן הקיימת. במקומות רבים בעולם האיפוק רב הרבה יותר. לא חייבים לספר מיד לכל העולם מה עשינו ועד כמה הצטיינו (וכן, לזכות הקרן הקיימת נזקפים בהחלט מעשים חיוביים לא מעטים).

 

רשת מתכת מסורגת מקלקלת את כל התענוג

 

במורד נהר בלייד, מרחק כשעה נסיעה, במקום שנקרא בורק'ס לאק פוטהולס, בנקודת מפגש של שני נהרות, יש תופעת טבע מעניינת של בורות צבעוניים ומפלים שנוצרו בכוח השחיקה של המים. כאן נעשתה כבר התערבות של הרשויות לשמירת הטבע, אבל גם כאן, לא באופן שמקלקל את הנוף. הרשויות בנו באזור כולו שביל הליכה מעץ, שחלקו עשוי כגשרים צרים מעל הבורות. שני יתרונות יש לשביל הזה: הוא מנתב את כל המבקרים במסלול אחד. הוא "מרים" את המבקרים מעל הנוף. הם יכולים לראות אותו מקרוב, אבל כמעט שאינם יכולים לגעת בו. העניין הוא שהשבילים האלה הם המינימום ההכרחי. הם לא צבועים בכחול, לא כתוב עליהם שם הקבלן והם לא נתרמו על ידי עשיר מקומי. סתם גשרוני עץ נורמליים לחלוטין.

ביקור במפל "התנור" באצבע הגליל הוא דוגמה מקומית ולא נעימה במיוחד. בתנור, לאחר שצועדים בשביל המוביל אל המפל ומתרגשים לשמע המים שניתכים בקולי קולות, מגיעים לעיקול האחרון ונוחלים אכזבה גדולה. רשת מתכת מסורגת חוצצת בין המבקר לבין המפל ומוציאה את כל החשק והתענוג. גם אם מישהו החליט שהמקום טומן בחובו סכנה מסוימת למבקרים, הרי לא צריך להגן עלינו בתקיפות גדולה כל כך. התערבות מינימליסטית פי כמה היתה משנה את חוויית הביקור באתר מקצה לקצה.

התבוננות בשלטי אזהרה, פרסום, מידע ועוד כהנה וכהנה מיני אינפורמציה שנורא חשוב להעביר לנו מדגישה בעיקר עובדה אחת - היו כאן המון אנשים והם התערבו בנוף ביד גסה. נטיעת עופות ענק כחולים בלב הנוף היא רדיפת פרסום מיותרת ומטופשת. תתאפקו קצת.