צירוף המילים "ואדי סאליב" מעלה בזיכרונם של כל מי שחיו פה בסוף שנות ה־50 את אירועי שכונת העוני בעיר התחתית של חיפה — הפגנות אלימות שפרצו ביולי 1959, והציתו אש מחאה נגד קיפוח ואפליה של יוצאי צפון אפריקה תחת שלטון מפא"י ההיסטורית.
אבל גיל גורן מקווה שבעתיד "ואדי סאליב" יהיה מקושר אסוציאטיבית קודם כל עם "הפירמידה" — מרכז לאמנות עכשווית שהוא מכהן כיו"ר הההנהלה הציבורית שלו. "הסכמתי לקבל עליי את התפקיד רק אם תתקבל החלטה שזה עומד להיות מרכז אמנות בינלאומי, שבמקרה ממוקם בחיפה", אומר גורן, אמן פופ־ארט בינלאומי ומומחה למיתוג. התוצאה של חמש שנות שיפוצים בעלות של כ־12 מיליון ש"ח היא מבנה מרשים המשתרע על כ־3,000 מ"ר, שתי גלריות שבהן יוצגו תערוכות מתחלפות של אמנים מהארץ ומהעולם, ו־24 חדרי סדנאות שיינתנו בחינם לתקופה של שנתיים לאמנים שייבחרו על ידי ועדת מומחים. כיום מכיל המקום מגוון יוצרים, מישראל ורטמן, ניצול שואה בן 80 חבר קבוצת האמנים שייסדה את המקום לפני 25 שנים, אמני הרחוב הבינלאומיים Broken Fingaz שעושים קליפ ל־U2 ועד מיכאל חלאק — צייר ערבי־נוצרי שעבר לחיפה לאחר שסיים לימודי אמנות בפירנצה ומציג את עבודותיו בין היתר בקטאר, לבנון וסעודיה, וישראל.
אז זה כמו WE WORK של אמנים?
"זה הרבה יותר מזה", אומר גורן. "פרט לשני אמנים ותיקים, מדור המייסדים של המקום, יגיעו לפה אמנים שנבחרו כמי שראויים להיות כוח מוביל בתחום, שייצרו דינמיקה ביניהם ואולי גם שיתופי פעולה אפשריים, תוך שהם מקבלים ליווי מקצועי של ד"ר גליה בר אור שתכהן כאוצרת 'הפירמידה'. במרכז גם הרצאות בתחומי עניין רלוונטיים, חוגים שהאמנים המקומיים יעבירו, ביקורי קהל בחדרי הסטודיו השונים, ואני מתכוון אפילו לקיים כל חודשיים אירוע של מוזיקה במקום, כי גם זה הרי שייך לאמנות".
ד"ר גליה בר אור, חוקרת אמנות ישראלית, מרצה בכירה ואוצרת תערוכות רבות בארץ ובעולם, ומי שניהלה במשך 30 שנה את המשכן לאמנות בעין חרוד תיכנס בקרוב לתפקידה החדש כאוצרת "הפירמידה". "זה כמו שהביטלס יבואו לנהל בית ספר למוזיקה", מתלהב גורן. היא תהיה זו שתוציא את החזון הזה אל הפועל.
"אין שום כוונה לפתוח תערוכה פעם בכמה זמן, כזאת שכולם באים לפתיחה, ויש 'וואו' כללי, ומיד אחר כך הכל מתרוקן", היא אומרת. "זה צריך להיות מקום חי, משמעותי, שמפגיש קבוצות שונות של אנשים מתחומים שונים, ושולח זרועות לסביבה שלו". היא בהחלט רואה אפשרות שהאמנים שבאים ליצור ולהציג, גם כאלה שהם בינלאומיים וידועים, יפעלו וייצרו בהקשר ספציפי עם העיר חיפה.
באקלים החברתי ששורר כרגע בארץ, נראה לך שגלריה לאמנות זה מה שאנחנו צריכים?
"מאוד. מאוד. דווקא היום", היא אומרת בנחישות, ומזכירה שהמשכן לאמנות בעין חרוד נוסד ב־1938, ימים קשים ליישוב היהודי בפלסטינה. "עיר חייבת שתהיה בה תסיסה כלשהי של התרחשויות. שתהיה החלפת מילים ודעות במרחב הציבורי, ואני לא מתכוונת לקניונים ולבתי קפה", היא אומרת. ואדי סאליב נראה מקום אידיאלי, בעיניה. "יש כאלה שזוכרים את אירועי ואדי סאליב כרגע מכונן של מאבק חברתי, שהיום נתפס מאוד רלוונטי, ואמנות עכשווית מתחברת בדיוק למקומות האלה. כל אותם זרמים תת־קרקעיים, גם חברתיים, גם פוליטיים, גם אסתטיים ‑ כולם עניינה של האמנות העכשווית, שבעצם נוגעת בבני אדם ובחיים במקומות הכי רגישים לפעמים".