האב הלך לעולמו ב-2015, וכארבעה חודשים אחרי מותו הגיש הבן הזוכה בקשה למתן צו קיום צוואה. שני אחים ואחות הגישו התנגדות, אבל במהלך המשפט זנחו שני האחים את התנגדותם ונותרה האחות שעמדה על כך שהצוואה לא משקפת את רצונו של אביה.
לתמיכה בטענתה היא הציגה מסמך שנכתב על ידו כחצי שנה לפני שערך את הצוואה, שכותרתו "לידיעת יורשי". כותרת זו העידה לטענתה על כוונת אביה להוריש את נכסיו לכל ילדיו, וכך גם תוכנו - שהורה על חלוקת מניות שווה בין הילדים בחברה שבבעלותו.
האחות טענה כי את הצוואה ערך אביה ערך תחת השפעה לא הוגנת של האח היורש – ולפיכך היא פסולה לפי חוק הירושה.
ההוכחה שלה להשפעה של אחיה על האב הייתה המעורבות שלו, לטענתה, בכל הקשור לגיבוש הצוואה: החל ביצירת קשר עם עורך הדין שכתב אותה, עבור בהסעת אביהם למשרדו ושהייה במשרד בעת עריכת הצוואה, וכלה במילוי פרטי הצ'ק שבאמצעותו שולם שכר הטרחה.
אבל השופט אלון גביזון הבהיר שפעולות האח לא חרגו מעבר למותר לפי חוק הירושה. לדבריו, כדי להביא לביטול הצוואה היה על האחות להוכיח כי אחיה לקח חלק מהותי בעריכת הצוואה, ולא רק טכני. עם זאת, הוא נזף באח, שלא חשף את מידת מעורבותו במהלך המשפט.
בהקשר זה צוין בפסק הדין שעורך הדין שערך את הצוואה אישר שהבן לא נכח בחדר בעת עריכתה וחתימתה, מה גם שהמנוח לא היה אדם נוח להשפעה. רושם זה הותירו גם אחיה של המתנגדת בעדויותיהם, שבהן תואר האב כאדם חכם, נמרץ, דעתן ועקשן.
לגבי המסמך שקדם לצוואה הבהיר השופט גביזון שהוא עסק אך ורק במניות החברה ואינו מוכיח שהאב רצה לחלק את שאר נכסיו לילדיו – במיוחד משום שלאחר ניסוחו התגלע בין האב לבין ילדיו סכסוך משפחתי ומשפטי קשה, עד כדי כך שחלק מילדיו תיארו אותו כבריון וסחטן.
בנסיבות אלה סבר השופט כי הסתמכות הבת על אותו מסמך מתעלמת לחלוטין מהסכסוך, ואף נאיבית. לפיכך הוא דחה את ההתנגדות והוציא צו המורה על קיום צוואת האב. עם זאת, הוא לא פסק ליורש הוצאות משפט עקב הסתרת המידע החשוב מבית המשפט.