לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון שבה בישרה לי נילי מירסקי, כלת פרס ישראל שהלכה אמש לעולמה, כי רומן הביכורים שלי, “באבא ג’י”, התקבל להוצאת “עם עובד”, שם שימשה כעורכת ראשית. חלום חיי התגשם מקץ שנות תסכול ואכזבה, מנוקדות במכתבי דחייה מנומסים. הנה אפרסם את ספרי, ועוד כשלרשותי עומדת עורכת מיתולוגית.
הודיתי לה באיפוק והיא העירה: “אתה לא נשמע שמח במיוחד”. הסברתי שאני המום, ושלמעשה אני קופץ כרגע באוויר, פיזית. זה לא היה שקר, באמת שבתי וקיפצתי בחדר השינה שלי, הטלפון בידי, משתדל שלא תשמע את נשיפותיי. היא צחקה בחום מפתיע, מנוגד לצינה הסובייטית שעטו פניה ברגיל, אף שתמיד ריצד בעיניה ניצוץ ממזרי.
לפגישתנו הראשונה בדירתה בתל־אביב הגעתי סמוק ונרגש. משנכנסתי, גיליתי מיד את אויביי הטבעיים: חתוליה. איני זוכר את שמותיהם, רק שטיפסו על הרהיטים סביבי, ואני העמדתי פנים, בין חרחור לעיטוש, שאינני אלרגי להם. משך את עיניי מיד הפסנתר היפה, העזתי וניגנתי כמה אקורדים של בלוז, ובאותו רגע הייתי האדם היחיד בחדר שחשב שאני חוצפן.
אחר כך נדרשנו לכתב היד, שלבקשתה הודפס ולא נכרך. היא לא הראתה לי את הערותיה, אלא שאלה אותי מיני שאלות חשובות שנגעו למניעי הכתיבה. לבסוף אמרה: “זה ספר שלישי או רביעי, אני ממליצה שתגנוז אותו ותכתוב שני ספרים לפניו”. כעסתי. הרי עבדתי על הספר שלוש שנים ויותר. התעקשתי להתקדם בכל זאת, ועד עצם היום הזה אני תוהה אם לא טעיתי.
“אני רק מייעצת, אתה המחליט”, הסבירה נילי אז, ובכל פעם שנקלענו למחלוקות (שבסופן תמיד נכנעתי לתבונתה). “אתה זה שיצטרך לחיות עם הספר”. אחד הוויכוחים נגע ליומן אישי של האב ברומן. “רואים שאין לך מושג איך מרגיש גבר בן 50”, היא פסקה נחרצות. “אתה חייב למחוק את זה”. דובר בחמישית מהרומן בערך. המשבר היה גדול. לבסוף הבנתי שהיא צודקת, ומחקתי.
באחת הפגישות הצביעה על משפט סתום, שהתעקשתי שלא לבאר. “אין בעיה”, אמרה, “נחלק עם כל עותק של הספר גם עותק שלך, וככה תוכל להסביר לכל קורא למה בדיוק התכוונת”. צחקתי ונכנעתי שוב. לאחר הופעת הספר הפתעתי אותה בביקור, עם בקבוק ברנדי. היא ישבה עם סופרת אחרת, שוב איני זוכר מי, ונתקפתי קנאה. כשסיימתי את הרומן השני שלי, שבע שנים לאחר מכן, כבר הפסיקה לערוך.
כתבתי על העורכת משום שעל המתרגמת הנשגבת הכבירו ועוד יכבירו מילים. בנושא זה אכתוב רק שאילולא מירסקי, לא היו נחשפים המוני קוראים לגרסאות כה קולחות ומדויקות של ענקי ספרות רוסיה וגרמניה, בהם טולסטוי וגוגול, צ’כוב ונבוקוב, תומאס מאן ושטפן היים. אציין במיוחד את “האחים קרמזוב”, שהופיע לפני שנים ספורות, מקץ מאבק איתנים של נילי במקור. “חבל שדוסטויבסקי לא כתב יפה כמו שאת מתרגמת”, נהג לומר לה אבי, שהיה ידידה שנים רבות.
היי שלום, נילי. נמשיך לכתוב ולקרוא לאור תבונתך. תודה. √