הבעל עזב את הבית לפני כשנתיים ובשנה שעברה בני הזוג התגרשו אף שהאישה ביקשה שלום בית. בבית הדין טען הבעל שאשתו לא זכאית לכתובה שלה, בסך 520 אלף שקל, משום שלא קיימה עמו יחסים במשך כחצי שנה לפני שעזב את הבית. מנגד טענה האישה שהשניים דווקא כן קיימו יחסים, ואפילו עשו כן יומיים לפני עזיבתו את הבית.
בית הדין ציין שתיתכן רק אמת אחת והציע לבני הזוג לשעבר לעבור בדיקת פוליגרף שתכריע אם האישה זכאית לכתובתה או לא, תוך הפחתת הסכום ל-300 אלף שקל. בני הזוג הסכימו.
השאלה שנשאלה במכון הפוליגרף הייתה "האם בששת החודשים שקדמו לעזיבת הבעל את הבית – קוימו יחסי מין?". האישה ביצעה את הבדיקה ותוצאותיה העידו כי היא דוברת אמת. רק כשנה לאחר מכן ניגש הבעל לבדיקה אך סירב להגיש את תוצאותיה לבית הדין.
בית הדין העניק לבעל שלוש הזדמנויות נוספות להגיש את התוצאות, אך הוא לא הסכים, ולפיכך המסקנה שנגזרה מהסירוב הייתה שהוא דובר שקר.
אב בית הדין, הרב אליהו אריאל אדרי, ציין כי "אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו, ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר". לפיכך, וכפי שסוכם בין הצדדים, הדיינים פסקו לאישה 300 אלף שקל עבור הכתובה.
לא חלפו יומיים מקבלת ההחלטה, והבעל החליט להגיש את תוצאות בדיקתו לבית הדין, שמהן עלה, כפי שסברו הדיינים, שהוא לא דובר אמת.
הבעל ביקש לאפשר לו להגיש ראיות חדשות כדי להוכיח בכל זאת את צדקת טענותיו שעל פיהן גרושתו לא זכאית לכתובה, אך הרב אדרי הסביר שבשלב סופי של הדיון לא ניתן להגיש ראיות חדשות, בעיקר כשהייתה הסכמה שהתוצאות הפוליגרף יכריעו בשאלת הכתובה.
הדיינים משה שפנייר וצבי גאופטמן הסכימו עם הרב אדרי ואף נזפו בבעל על התנהלותו הקלוקלת לאורך כל הדיון בנושא הכתובה. לפיכך נקבע פה אחד כי הבעל ישלם לאשתו לשעבר את הסכום המוסכם.