הדירה הושכרה לבני הזוג ב-2014 וכשנה לאחר מכן הם הודיעו לבעלים שהם מסיימים את החוזה ועוזבים. בתגובה הם קיבלו הודעה שלפיה בעל הדירה פתח נגדם תיק בהוצאה לפועל, שבמסגרתו ביקש לממש את צ'ק הביטחון שמסרו לו על סך 20 אלף שקל בגין נזקים שהותירו לכאורה.
השוכרים הגישו התנגדות והדיון הועבר לבית המשפט, שם הם הכחישו את כל האשמות הבעלים וטענו כי החזירו את הדירה במצב זהה למצב שבה קיבלו אותה, כפי שהתחייבו בהסכם, ולא גרמו לנזקים מעבר לאלה שהיו בה כשנכנסו. להוכחת טענותיהם הם צירפו תמונות שצולמו מהיום שבו נכנסו לדירה.
מנגד טען בעל הדירה שטרם עזיבתם גרמו השוכרים נזקים גדולים לגינה, הקימו בה גדר מגרוטאות, חפרו בורות ופגעו במערכת ההשקיה. לדבריו הם גרמו נזקים לפנים הבית, הסירו מדפים ומזוזות וגנבו מנורות וארון.
עלות תיקון הנזקים, ציין, הייתה גבוהה מסכום שטר החוב ועמדה על יותר מ-40 אלף שקל. הוא דרש לחייב את השוכרים במלוא הסכום האמור ובנוסף על אובדן ימי השכרה וחובות ארנונה שהותירו אחריהם, כך שבסופו של דבר הועמד סכום התביעה על סך 70,647 שקל.
הרשמת הבכירה ורדה שוורץ ציינה שבהסכם נכתב במפורש שהשוכרים היו אמורים להחזיר את הדירה "במצב זהה" לזה שקיבלו אותה, וכי התמונות שצולמו בזמן הכניסה לדירה העידו כבר אז על קיומם של ליקויים רבים.
היא הדגישה שבעל הדירה לא הציג כל ראייה לכך שהשוכרים גרמו נזקים נוספים לדירה או לגינה, ולפיכך הם לא אחראים לליקויים.
מלבד זאת ציינה הרשמת שוורץ שההסכם עם קבלן השיפוצים ותאריכי הקבלות שהציג בעל הדירה מעידים שהזמין את השיפוץ עוד לפני שהשוכרים עזבו את הדירה. יוצא אפוא שכל מטרתו במימוש שטר הביטחון הייתה לממן את עלות השיפוץ על חשבון השוכרים.
לנוכח ממצאים אלה נקבע כי אין לבית המשפט "שמץ של אמון" בגרסתו של בעל הדירה. הרשמת דחתה את תביעתו וחייבה אותו לשלם לשוכרים הוצאות משפט בסך 8,000 שקל.