לאמיר דדון יש קול נהדר, כזה שמאפשר לו לדלג בטבעיות מהפלייליסט לתיאטרון (המחזמר "לילה לא שקט", "עלובי החיים" וקברט הרוק "לילה 1 באפריל"). עושר הגוונים שהוא מפיק מהגרון שלו — למשל ב"כל יום הוא נס" היפה מאלבומו החדש — הפך אותו מאחד הזמרים המבטיחים כאן לאחד שגם מקיים.
במציאות שבה מרבית הזמרים כאן מאמצים סגנון שירה שברירי שמבקש לא להרגיז איש, דדון כבר הדגים שהוא מסוגל גם לשיר מלמטה. להראות שבפנים — למרות החבירה המובנת לאבירי המיינסטרים — מסתתר זמר רוק גדול. מהרגע שפרץ ב"שאריות של החיים" של עידן רייכל, היה כיף להאזין לו. גם היום, עשר שנים אחרי ועם אלבום שלישי, ההנאה הזו לא פחתה. אלא שכעת נלוות לה כמה שאלות.
יש ב"לבחור נכון" כמה רגעים טובים כמו שיר הנושא הפותח, "מתוך הכאב" עם הליטופים האלקטרוניים, "עוד נוסעים (כשאהוד שר)" שמהדהד לשלמה ארצי ו"אם הייתי מוכן" של גלעד כהנא ודודו טסה, צמד הכותבים הכי מדויק כיום במוזיקה הישראלית. אבל אחרי כמה האזנות אתה מבין שההפקה הצפויה למדי של גלעד שמואלי מונעת מדדון לנסוק. אני מנסה לדמיין מה היה קורה לו לואי להב של שנות השמונים היה נכנס לאולפן ופוקד על דדון לשאוג. אולי לא היה נולד מזה עוד מאסטרפיס בומבסטי כמו "חתונה לבנה", אך התוצאה לבטח הייתה חיה יותר מ"לבחור נכון" החלבי שנשמע כמו עוד מאותו הדבר. שמואלי, שעבד עם רייכל, עברי לידר ונתן גושן (האחרון תרם את "בואי הראיני" החלש), יצר כאן בעיקר שיכפול מעט מאכזב של שלושתם.
למרות תחושת הפספוס הקלה, "לבחור נכון" הוא אלבום שיעמיק את אחיזתו של דדון במיינסטרים.
אמיר דדון, "לבחור נכון"
ציון: 3.5 כוכבים