בעידן שלפני מזגני הרכב, עד לפני כ-30 שנה, מאוורר חשמלי קטן התיימר להבטיח שלא נמות מחום בקיץ. אז נכון, הוא לא באמת קירר ובעליו דאג בעיקר שלא ייפול ממקומו לפני שישלים סיבוב. אבל כשקירבתם אליו את הפנים ביום קיצי, לא היה מאושר מכם. ואז הגיע אלכס אוריגינל.
אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים הוא לא בדיוק סיפק, ולא מעט אנשים נאלצו לפתוח חלון בגלל כאב הראש המיידי שהוא עורר (וכנראה עדיין מעורר) אצלם, אבל בעליו היה משוכנע שהרכב שלו מריח הכי טוב בשכונה ושריח הסיגריות שהוא נוהג לעשן באוטו, נעלם. קצת לפני קופסאות הפח הקטנות והנפתחות עם ריח דמוי-ליזול שבאמת העלימו ריחות עשן אבל הותירו אותך מריח כמו אחרי תורנות מפוקפקת בטירונות.
שמש ונהיגה לא הולכים טוב ביחד. וכשמדובר במדינה מוארת כמו ישראל, עוד משחר ההיסטוריה הוצעו כאן פתרונות שניסו להקטין את התחממות תא הנוסעים ואת סינוור הנהג. אחת המצחיקות שבהן הייתה הסוכך החיצוני - עם שני ברזי כיוון בצדיו - שמוקם מעל השמשה הקדמית, כמו מצחייה של כובע קסקט. אהוב במיוחד על נהגי מוניות בשנים של פעם, בגוון סגול כהה ומזעזע.
מופת של טעם רע ומקורלא אכזב של בדיחות ערסים, שהגיע בדרך כלל לתחתית דגמי ב.מ.וו והונדה, מעשה ידיהם להתפאר של מתקיני מיטב חנויות אביזרי הרכב המקומיות. מערכת תאורת אולטרה סגולית למכוניות שלרוב הגיעו בצבע שחור ועם מוזיקה בפול ווליום וחלונות פתוחים. תענוג.
מה עשה צעיר ישראלי באייטיז שחלם על מכונית ספורט אבל נתקע באוטוביאנקי? נכון, היה כמובן את לוגו GTI החביב שהוצמד לסובארו 1.3, אבל מצחיק יותר היה לוגו JPS על הדלתות הקדמיות. שכן רבים לא הכירו אפילו את חברת הסיגריות הבריטית שמאחוריו, ואשר צברה מוניטין של ספורט מוטורי בזכות החסות שהעניקה לקבוצות במרוצי מכוניות. מצחיק במיוחד היה לגלות שרבים הדביקו את האותיות הפוך. כי זה מסובך.
בשנות ה־90 הספיק מבט באחורי הרכב שלפניכם כדי למקם את בעליו על הציר שנע בין "שלום חבר" ל"העם עם הגולן". דווקא אחרי שדויד גרוסמן והדג נחש הנציחו את התופעה ב"שירת הסטיקר", המדבקות החלו להיעלם עם המעבר לרכבי חברה ולוויכוחים פוליטיים בפייסבוק. אנחנו בעד חזרתם של הסטיקרים ויש לנו אפילו כמה רעיונות.
הרבה לפני מזרימי המידע, הדיסקים והקסטות, ככה שמעו מוזיקה - ובעיקר וחדשות - בכבישי ישראל. לא כל יצרני הרכב סיפקו מכשירי רדיו במכוניותיהם, והרוכשים התקינו בארץ את הרדיו הכסוף והנכסף של תדיראן. האיכות הייתה רחוקה מלהרשים (גם הרמקולים נשמעו די רע), אבל המוזיקה הייתה טובה יותר מזו המשודרת כיום.
כשלכל תדלוק מתלווה מעבר במנהרת שטיפה, קשה להאמין שפעם המקלחת (בדלי, לא בצינור) שלה זכה הרכב, הייתה חלק בלתי נפרד מסוף השבוע של רובנו. ואחריה הוא זכה לכיסוי מופד וייעודי שהמתין בתא המטען. ככה זה כשליסינג עוד היה מילה שרק רואי חשבון הכירו.
בימים שמושבי מסאז' חשמליים היו פריט מדע בדיוני, כבר היה לנו מושב מסאז' משלנו. כיסוי מקומי של חרוזי עץ, אביזר שאין יצרן רכב שייקח עליו אחריות, כיכב על משענות גב רבות כאן. מילא איך שזה נראה, זה לא באמת היה נוח. גרסת משנה - מסאג' בידיים עם כיסוי הגה שכולו קוצים פלסטיים חדים. זוועה.
ב-1986, כשראשוני הטלפונים הניידים - אז עוד לא קראו לזה סלולרי - הגיעו לארץ, קמפיין ההחדרה לווה בסלוגן "הופכים שעה אבודה לשעת עבודה". הם היו עצומים והפכו במהירות לסמל סטטוס. על הסחת דעת והסיכונים בנהיגה עוד לא חשבו אז. וגם על מסרונים, שהגיעו רק עשור אחר כך.
הצילומים באדיבות מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע בחיפה ואוטודיפו