בפוקוס

None

פוטבול הוא משחק מורכב, אבל לפחות כלל אחד שלו פשוט ומובן למדי: אם הכדור איכשהו נוחת בידיים שלך - אתה לא מפיל אותו. וג'סטין טימברלייק קיבל לכאורה את המסירה המושלמת: הוא לוהק להופעת המחצית של הסופרבול, תיזמן לאותו סוף השבוע את צאת אלבומו החדש, Man of The Woods והכריז על סיבוב הופעות בינלאומי. ואז הכל התפרק.

 

הסינגל Filthy היה האיתות הראשון שחליפת הקוליות של טימברלייק כבר לא חסינת אש כמו בעבר. ושם, לפחות, הדעות היו חצויות. אחר כך הגיע Supplies והקליפ המטופש שלו והחריף את התחושה שהקטסטרופה בשער. כשהאלבום השלם ראה אור התגלתה האמת המרה: אחד האנשים הכי מגניבים בעולם הפך לדוד טרחן. וזה לא היה הסוף.

 

הופעת המחצית, לעיניהם של מאות מיליונים ברחבי העולם, הייתה כישלון יחצני מפואר. תחילה, פשטה השמועה שטימברלייק יופיע לצד הולוגרמה של פרינס, מה שעורר את זעמם של מעריציו ומקורביו של המוזיקאי האגדי. זה לא קרה, אבל מה שכן התרחש באצטדיון גם היה סוג של מציאות וירטואלית חלולה: טימברלייק נראה כמי שסוחב משקולות על הרגליים ונשמע מכאני ולחוץ. מלבד סלפי עם ילד לא יזכרו מהאירוע הזה כלום, גם לא את ה"דואט" עם קליפ של פרינס, שהיה לא פחות מעיק מהולוגרמה.

 

בינתיים, הביקורות הקטלניות המשיכו להיערם. בזו אחר זו הן נכנסו בו חזיתית - ובצדק: Man of The Woods הוא מסמך מפעים של חוסר השראה ויצירתיות. בליל של רעיונות מיושנים ושמרניים, 180 מעלות מהפנומן שהפציץ עם My Love ו־Cry Me A River. אבל בפופ כמו בפוטבול: הכישלון של היום הוא הקאמבק של מחר, וג'סטין טימברלייק רק צריך שוב את הכדור בידיים שלו.

 

 

נופל למעלה

רועי פרייליך והמתוקים רצח // הריגוש שבנפילה

 

אלבום הסולו השני של רועי פרייליך הוא קודם כל כיף. ביום חם אפשר לשמוע אותו במקום להתקלח, וביום קר לטחון אותו עד שהעשן מהאוזניים יחמם את החדר. אחר כך, 'הריגוש שבנפילה' (בהפקת אביחי טוכמן) מתגלה כיצירה מרתקת ורב־שכבתית, כמו תרשים זרימה שמתחיל בדיוויד בואי של אמצע הסבנטיז, ממשיך בטוקינג הדס ו־The Fall ונגמר בג'יימס מרפי. ומעל הכל, זו היכולת של פרייליך להפריד את העברית מהפאתוס שחונק אותה אצל כל כך הרבה יוצרים מוכשרים, ולגרום לה להישמע טבעית גם בסאונד שמאפיין את מנצ'סטר וניו־יורק. זה מה שהפך את נערות ריינס ללהקה מרעננת לפני כעשור, וזה מה שממצב כעת את פרייליך כאחד המוזיקאים הגדולים בדור שזקוק יותר מאי פעם למודלים כמוהו. עינב שיף

 

נאמנות ותשוקה

Shame // Songs of Praise

 

ככה מתחיל השיר One Rizla, מתוך אלבום הבכורה של להקת Shame הבריטית: "הציפורניים שלי לא מסודרות/הקול שלי הוא לא הכי טוב ששמעת/ואתה יכול לבחור לשנוא את המילים שלי/אבל האם אני שם זין?" התשובה לטקסט שיורק הסולן צ'רלי סטין די ברורה: כמובן שלא. אחרת האלבום הזה לא היה בדיוק מה שסצנת הגיטרות החבוטה והמושפלת צריכה בעת הזאת: יצירה שבאה עמוק מהבטן ונכנסת בבעיטת וולה אימתנית ישר ללב. יש ב־Songs of Praise את הלכלוך והסכנה של איגי פופ, את חוכמת הרחוב והליטוש של אואזיס ובעיקר תשוקה בוערת לדרוס את העולם עם דיסטורשן בין השיניים. ואם ככה מתחילה השנה, אולי עד סופה נוכל להכריז שהשמועות על מותו של הרוק היו מאוד, אבל מאוד מוקדמות. עינב שיף

 

זה הזמן לסלוח

MGMT // Little Dark Age

ב־2009, חמושים בלהיטים המהממים 'קידס' ו'טיים טו פריטנד', MGMT הואילו לתת כאן הופעה. מלאכת מחשבת של רשלנות מחרידה. מכאן רק הידרדרו, באלבום שני חצי־מעניין, ושלישי מעצבן וזניח. חמש שנים אחרי, האלבום החדש מסמן את תחילת השיקום. פופ מלוטש, מנענע ומהנה ברובו, מקלדות וינטג', שירה ממוסכת, ואפקטים מעקמי תודעה וזמן. שיר הנושא המוצלח הוא העתק לסינת־פופ גארי נומן, James הוא טייק עדכני על דרים־פופ פט־שופ־בויז. לפעמים הדז'ה־וו הנוצץ הזה כושל, כמו צליל סרטי האייטיז ב־Me and Michael. כי מה שהיה צ'יז נשאר צ'יז. בסוף, אלה דווקא שני שירים מלנכוליים, יפים מאוד, When you’re small ו־Hand it over, שגורמים לנו לסלוח. יאללה, דף חדש. יהודה נוריאל

 

גל תּוֹרָן

רותם כהן // כל כך יפה לך

 

התמונה שלו באלבום מספרת הכל: זיפים, טאטו סקסי, חולצה שחורה מבריקה, מבט מצועף ופפיון סתור, כנראה מליל אהבים מתוק בפלאיה קוראסון. וכהן באמת חזר משם, מקובה. עם שיר הנושא, ביחד עם דסמר בואנו, במקצב הבצ'אטה (מיתוג מחודש לבולרו הישן והטוב). והלהיט של אנריקה איגלסיאס, 'סובמה לה רדיו', שבתוכו הושתל בעברית. כהן רכב על הגל הלטיני שנים - וסוף־סוף הגל מגיע אליו. הגשה טובה של הז'אנר, נעדרת אקסטרה־סוכר. טקסטים בנאליים, אפילו דף התודות יותר מעניין. וכמלהק מנוסה, פנייה לכל מיני סגנונות טיפוסיים: מ'אהבה זה הפואנטה' הברזילאי המוצלח, ועד רגאטון, 'לוחש לך' הלהיטי, עם הגימיק נוסח 'מי חנטה' ו'צ'אנטאחה' והביט שיושב בול על קצב החפלה הים־תיכונית. יהודה נוריאל