החברה הוקמה בתחילת 2013 על ידי שתי היזמיות שביקשו לקדם פרויקט פינוי-בינוי בקריית גת. הנתבעת יראי נרשמה במרשם החברות כבעלת 45% מהמניות, ואילו בן יאיר נרשמה כבעלים של 55% מהמניות, ומונתה ליו"ר הדירקטוריון, מנכ"לית ובעלת זכויות חתימה בחברה. לטענת בן יאיר, זמן קצר לאחר מכן היא חוותה משבר אישי שהוביל לניתוק הקשר בינה לבין יראי ולכן סברה שפעילות החברה הוקפאה.
אלא שעיון שערכה במאי 2015 בנתוני רשם החברות העלה ששנתיים קודם לכן בוצעו כמה פעולות כגון העברת המניות שלה לשותפה, מחיקתה מתפקיד יו"ר הדירקטוריון, ובהמשך מכירת כלל מניות החברה לאדם שלישי, עודד בן דוד, ורישומו כדירקטור יחיד. בתביעה שהגישה נגד רשם החברות, "ש.י.ר ליברטי", השותפה יראי והרוכש בן דוד, היא טענה שמעולם לא מכרה את המניות שלה לשותפתה וכי הפעולות נעשו במחטף מאחורי גבה. היא ביקשה להורות על תיקון רישומי החברה והשבת המצב לקדמותו.
בן דוד, בעל המניות החדש, טען להגנתו שאין לו ידע בנוגע להשתלשלות האירועים המתוארת, וכי הרכישה נעשתה בתום לב. השותפה יראי – שהכירה היטב את פעילות החברה – טענה שהתובעת עזבה מרצונה וכי היא מנסה להשיב את הגלגל לאחור כי גילתה ששוויה של החברה עלה משמעותית בעקבות הזדמנות עסקית שצלחה.
לטענתה, בן יאיר מכרה לה את מניותיה תמורת 52 אלף שקל, כפי שמוכיח הסכם הפרישה שלה ושטר העברת המניות שעליהם היא חתמה. בתגובה הגישה בן יאיר לבית המשפט חוות דעת של מומחית שקבעה שחתימתה על גבי המסמכים זויפה.
ואכן, השופט משה בר-עם קיבל את התביעה והסביר שמאחר שהנתבעת טוענת שהיא רכשה את המניות כדין, נטל ההוכחה רובץ לפתחה לפי הכלל המשפטי "המוציא מחברו עליו הראייה". אלא שגרסתה בעניין הייתה "חסרת הגיון ולא משכנעת" והוא לא שוכנע שהתובעת אכן חתמה על הסכם הפרישה ושטר העברת המניות.
קביעות אלה התקבלו בין היתר לנוכח סתירות רבות בעדותה של יראי וחשד לתיאום עדויות עם העד הראשי מטעמה. לעומת זאת, השופט ציין שעמדתה של המומחית מטעם התובעת הייתה אמינה בעיניו, מה גם שלא הוצגה חוות דעת סותרת.
משכך נקבע כי יראי לא הוכיחה שרכשה כדין את המניות של שותפתה לשעבר, ולכן היא לא הייתה רשאית למכור אותן לאחר.
בסופו של דבר הורה השופט בר-עם לרשם החברות להשיב את רישום החברה למצב שקדם לשינויים שנערכו ביוני 2013, והטיל על הנתבעים הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.