בנובמבר 2009 עברה התובעת תאונה במסגרת עבודתה במשרד הבריאות, וכתוצאה ממנה סבלה מכאבי גב. כחודש לאחר מכן היא ביקשה מביטוח לאומי להכיר באירוע כתאונת עבודה אך לא קיבלה ממנו הודעה על ההחלטה. כחמש שנים לאחר מכן היא פנתה לעורך דין ועדכנה אותו על ההתנהלות מול ביטוח לאומי, ובירור שערך העלה שהתביעה שלה התקבלה כבר בדצמבר 2009.
בעקבות הגילוי היא הגישה תביעה לקביעת אחוזי נכות והוועדה הרפואית של ביטוח לאומי פסקה לה 20% נכות וזכאות לגמלה. אלא שערר שהגיש ביטוח לאומי התקבל ושיעור הנכות הופחתו ל-10%. במקביל נקבע כי היא לא זכאית לגמלה כלל משום שהשתהתה זמן רב בהגשת תביעת הנכות.
קביעת הוועדה הושתתה על חוק ביטוח לאומי, שקובע כי תביעה לקביעת אחוזי נכות (שמהם נגזרים דמי הפגיעה) יש להגיש 12 חודשים מיום שהוכרה תאונת העבודה. כתוצאה מההחלטה הזו נוצר לתובעת חוב עבור הגמלאות שלכאורה קיבלה שלא בצדק בשנתיים שחלפו עד להכרעה בערר (2016-2014), והיא יצאה למלחמה בביטוח לאומי.
בתביעה היא טענה שהעיכוב בהגשת תביעת הנכות נוצר עקב המחדל של ביטוח לאומי, שלא עדכן אותה או את המעסיק שלה מה עלה בגורל תביעתה המקורית ולא מסר לה מידע לגבי סד הזמנים. היא ביקשה לבטל את החוב שצברה ולהכיר בזכאותה לגמלת נכות החל מ-2009.
מנגד הטיל ביטוח לאומי את האשמה על התובעת וטען שבאותה תקופה לא היה נהוג לשלוח תשובות על הכרה בתאונה והיה על התובעת לבדוק את הנושא באופן עצמאי.
אבל השופט נוהאד חסן ציין שטענת ביטוח לאומי לגבי אי מתן מענה למבוטחים "תמוהה", שהרי ידוע כי המוסד נוהג לשלוח מכתבי תשובה לפונים. הוא אמנם הסכים שביטוח לאומי לא חייב ליידע מבוטחים על כל מגוון אפשרויות התביעה הקיימות אך במקרה הזה היה עליו להתייחס לתביעה באופן ספציפי ולעדכן את התובעת בדבר זכויותיה.
משלא עשה כן, הוביל הביטוח הלאומי לפגיעה בשרשרת זכויותיה של התובעת. "ישנה חשיבות מרובה במשלוח הודעות למבוטח על החלטותיו ביחס לכל תביעה, אם בקבלת התביעה או על דחייתה, על מנת שהמבוטח יוכל לברר מהן הדרכים הפתוחות לפניו למיצוי כל זכויותיו ולכלכל את צעדיו בהתאם".
נקבע כי העובדה שהתובעת לא ערכה בירור עצמאי לגבי תביעתה לא מפחיתה מחומרת המחדל של ביטוח לאומי. על כן השופט חסן קיבל את התביעה, ביטל את החוב וקבע שהיא זכאית לקצבת נכות חודשית רטרואקטיבית מ-2009. ביטוח לאומי חויב בהוצאות משפט בסך 2,500 שקלים.