חברים יש רק במועדון

עם כל הכבוד לרשתות החברתיות, לחיים עצמם זה לא מספיק. בלונדון, בברצלונה, בניו–יורק, בסן–פרנסיסקו ועכשיו גם בתל–אביב הולכים וצצים מועדוני חברים סגורים, סודיים למחצה ויוקרתיים, שמציעים הזדמנות לבלות בחברת אנשים הדומים לך ולשדרג את הסטטוס. רשימות ההמתנה ארוכות, ואפילו ראשי פייסבוק, טוויטר ואפל מגיעים מדי פעם לשתות איזה דרינק וקצת להתמנגל. קבלו את המקובלים החדשים

אני לא רוצה להיות חבר באף מועדון שיסכים לקבל אנשים כמוני", אמר גראוצ'ו מרקס. הציטוט האייקוני של הקומיקאי האמריקאי, שמקפל לתוכו בערמומיות גם אליטיזם, גם שנאה עצמית וגם אבסורד, התייחס למועדוני החברים של תור הזהב של הוליווד: מועדוני טניס וגולף מעונבים, מועדוני סיגרים סודיים או ארגונים אפלוליים נוסח הבונים החופשיים. האמירה של מרקס הייתה חתרנית וחצופה, אנטי־ממסדית. בואכה 2018, ההפך הוא הנכון: מועדוני חברים, לכאורה פיסת היסטוריה חברתית, זוכים כעת לרנסנס חסר תקדים, ונדמה כי אין מי שלא רוצה להיות בפנים.

 

כך נראית הנוסחה, שמשוכפלת בשנים האחרונות בהצלחה בלונדון, ניו־יורק, סן־פרנסיסקו ועוד, ותכף פורסת כנפיים גם בישראל: קחו חלל נחשק ומרשים, פלוס שירותים והטבות כמו סדנאות, קוקטיילים, חלל עבודה והרצאות, פלוס הזדמנות לבלות בחברת אנשים הדומים לך שחולקים את הערכים היקרים לך. חלקו אותם בדמי חבר שנתיים שגובהם משתנה בהתאם לפקטור היוקרה, וקיבלתם את מועדון החברים מודל 2018.

 

בסן־פרנסיסקו, למשל, נפתח בפברואר האחרון, מועדון חברים בשם אסמבלי, הממוקם במבנה עוצר נשימה שהיה בעברו כנסייה. מולי גודסון, שהקימה את המקום בשותפות, עבדה כמעט עשור כמנהלת תוכן באתר הנשים פופשוגר, בטרם פתחה את דלתות המועדון שהפך להיות המועדון הכי מדובר בעיר. "קצת נמאס לי מהגישה הזו של לשים נשים בקופסאות, זו חובבת ספורט וזו אוהבת אופנה", היא אומרת, "הרי כולנו אוהבות את כל הדברים האלה". האסמבלי, שמחולק לשתי קומות, מציע גם חלל עבודה מואר ובנוסף אירועים לחברות בלבד, כמו הקרנות סרטים, הרצאות על תזונה והשקעה בבורסה, שיעורי התעמלות מגוונים ועוד. "רציתי ליצור מקום שתמיד יהיה שם בשבילך, מין בית מחוץ לבית", אומרת גודסון. "ברור שאני רוצה שחברות המועדון יהיו גאות בחלל הזה, שהוא יהיה חלק מהזהות שלהן, אבל זו גם תזכורת, בעידן הסלולרי, שקהילה היא לא רק תופעה וירטואלית, שאפשר להרגיש קרבה גם ביומיום ובחיים מחוץ למסך".

 

בגלגולם הקודם מועדוני חברים קיבלו לשורותיהם גברים בלבד, שנפגשו בהם ליצירת קשרים עסקיים ופוליטיים על כוס ויסקי. לונדון, עם חולשתה ההיסטורית למעמדות, הובילה את הנישה עם עשרות מועדונים יוקרתיים שצצו כבר במאה ה־18 ופרחו בסוף המאה ה־19־תחילת המאה ה־20, וסיפקו מפלט אריסטוקרטי ותרבותי לגברים ה"נכונים". חלקם אף הציעו הימורים בלתי חוקיים, חלקם התמקדו בספורט, אך המכנה המשותף היה ברור: מועדון החברים הוא מקום להתרחק מהמשפחה באווירה לא מכופתרת, מגניבה ואקסקלוסיבית, כדי להתרברב בהם אחר כך בפני מי שנשאר מחוץ למועדון. תהליכי הקבלה היו קפדניים, והעובדה שחלק מהמועדונים היו סודיים למחצה היוותה סינון אוטומטי, כששיטת חבר־מביא־חבר הבטיחה שרק המתאימים יכירו את המועדון מלכתחילה.

 

בעידן האינטרנט, ארומת הסודיות איבדה מעט מאמינותה, ומנגנונים מעודנים יותר החליפו את האליטיזם הגלוי. המועדונים של היום, דוגמת הסוהו־האוס הבינלאומי או בירלי הלונדוני שהולך להתרחב לארה"ב, מציעים אווירה קוסמופוליטית יותר, מזמינים כמובן את שני המינים ומכוונים לקהלים חדשים: במקום אנשי עסקים בחליפות עבשות שולטים בעולם המילניאלז, שטובעים במכשיריהם הסלולריים, וממעטים, כך על פי מחקרים, לצאת מהבית או אפילו לעשות סקס. מועדוני החברים שואפים לספק להם את הצורך בשייכות, וקורצים, כמובן, גם לסטוריז מוקפדים באינסטגרם שלהם.

 

שידוכי בוטיק

 

הסוהו־האוס שהחל את דרכו בבריטניה בשנת 95' הוא דוגמה טובה לפניו החדשות של מועדון החברים. עם 18 סניפים בברצלונה, שיקגו, מיאמי ועוד, הסוהו־האוס הוא מותג שהשתייכות אליו ממתגת אותך כאדם מעניין ומיוחד עם חברים מעניינים ומיוחדים. לסוהו־האוס יש אכסניות, בתי מלון, בתי נופש ועוד, הפזורים בכל העולם, וחברי המועדון יכולים לשכור בהם חדר בהנחה משמעותית. ארבעה סוגי חברות מוצעים במועדון הזה: חברות מקומית בלבד או בינלאומית, לחברים מעל או מתחת לגיל 27. כדי למשוך למועדון קהל מעודכן ומבטיח, הצעירים יותר משלמים מחיר נמוך יותר. הכניסה למועדון אינה קלה או זולה: כל מועמד צריך להשיג המלצות משני חברים במועדון, ודמי החברות השנתיים נעים בין 3,200 דולר בשנה לחברות גלובלית ו־2,100 דולר לחברות במדינה אחת בלבד – ועדיין, רשימות ההמתנה ארוכות.

 

לאחרונה השיק הסוהו־האוס חברות המושתתת יותר על השתייכות אידאולוגית מאשר פיזית, ומוצעת גם לישראלים. הפעילות בישראל, שעל ניהולה הופקד איש התוכן אייל דה ליאו, מתנהלת בימים אלה תחת מעטה של סודיות, ובמסגרתה כבר התקיימו בתל־אביב אשתקד חמישה אירועים של הסוהו־האוס. למועדון התל־אביבי יש תוכניות לגדול, אך בשלב זה דה ליאו מוכן רק לומר כי הכוונה היא לייצר קהילה מעבר לבתים הפיזיים, ושתל־אביב היא חלק אינטגרלי בפרויקט.

 

התל־אביבים, ולא רק, הם אורחים מבוקשים בעוד וריאציה עדכנית על נושא מועדון החברים - אפליקציות היכרויות הפועלות כמועדון סגור. לא עוד דפדופים ימינה ושמאלה תוך בחינת גברברי השכונה, אלא גישה בלעדית לקהילות איכותיות. הכירו את ה־Inner Circle (המעגל הפנימי), אפליקציה המכריזה על עצמה כסלקטיבית והמבטיחה לבחור ולאצור מאגר של בני זוג מבטיחים פוטנציאליים, שייבחרו בפינצטה. בנוסף לממשק היכרויות אונליין, האפליקציה גם עורכת אירועים ב־13 ערים ברחבי העולם, ממסיבות פולו בנות 400 איש בלונדון ועד לערב טעימות יין אינטימי ביקב באיטליה - הכל לחברים בלבד, כמובן.

 

"אנחנו קהילת דייטים בוטיקית, שכל חבר וחבר בה נבחר אישית, על בסיס הערכים שלו", מסבירה מנהלת יחסי הציבור של המעגל הפנימי, ניצ'י הודסון. "החברים נבחרים, קודם כל, על פי מידת הכבוד ההדדי שהם מפגינים ביחס לעולם הדייטינג, ואת זה אנחנו מגלים על ידי בדיקת כל הפרופילים שלך ברשתות החברתיות. אם מישהו לא נוהג בכבוד, הקהילה יכולה לחשוף אותו, מה שבעצם מבטיח התנהגות בוגרת ומכובדת". קריטריון נוסף לקבלת חברים לאפליקציה הבלעדית הזאת הוא היותם בעלי מקצוע. "אנחנו לא מקבלים אנשים שעובדים בעבודות מזדמנות", מבהירה הודסון.

 

במאגר "המעגל הפנימי" חברים כ־250 אלף איש, מהם 5,000 ישראלים, וזה עוד לפני שהאפליקציה הושקה רשמית בארץ. "יש שם הכל, מאמנים ועד רואי חשבון", מדווחת הודסון. אגב, במקום לומר "מועדון" הודסון מעדיפה את מילת הקוד הטרנדית "קהילה": "המעגל הפנימי הוא מקום שבו אנשים יכולים לפגוש מישהו דומה להם, ולהיות בטוחים שהוא אדם חכם ואמין. חבר מביא חבר, כך שהסיכוי לראות כאן היעלמויות ועוד התנהגויות מעצבנות בעולם הדייטינג יורד, ויוצא שאנחנו מספקים מרחב בטוח והרבה כיף".

 

עושר כקריטריון קבלה

ביטחון היא מילה שחוזרת שוב ושוב באתרים של מועדוני החברים השונים, ובשיחות עם נציגיהם. משנת 2013, פועל בסן־פרנסיסקו במתכונת חצי־סודית מועדון הבאטרי, המאכלס מבנה לבנים היסטורי ברובע הפיננסי. הבאטרי כולל מסעדה, חדרי ישיבות, בר, גג רחב ידיים לאירועים ועוד, והחברים מוזמנים ליוגה, הקרנות סרטים, הופעות וערבים עם סלבריטאים כמו ג'סטין ביבר, וגם למחנה קיץ, שבמסגרתו כל חברי המועדון עוזבים את העיר ויוצאים לקמפינג אוהלים של כמה ימים.

 

מקים הבאטרי, מייקל בירץ', הוא אנגלי - פרט שהיה אפשר לצפות לו - שהגיע לסן־פרנסיסקו כדי להציע לתושבי העיר ההולכים והמתעשרים את חוויית המועדון במיטבה. "אנחנו מנסים לא להציב עושר כקריטריון קבלה", אמר בירץ' בעבר לעיתון "סן־פרנסיסקו כרוניקל", "אבל המציאות היא שרוב חברינו מצליחים מאוד". בירץ' הסביר גם כי במועדון מחפשים אנשים שמה שמניע אותם הוא רצון למעורבות בקהילה, ולא רצון לשדרג את מעמדם החברתי והאישי, אם כי, מן הסתם, חברי הבאטרי בהחלט נהנים מעלייה בסטטוס שלהם בזכות החברות במועדון. בהמשך ישיר לכך, המועדון ידוע ברחבי העיר כמקום מסתור, שבו משקיעים, אנשי היי־טק ויזמים יכולים להיפגש בביטחון ולדון בענייניהם מבלי שמישהו ישמע. קברניטי אפל, פייסבוק וטוויטר נראים בו מדי פעם, מה שרק מוסיף שמן למדורת היוקרה.

בעליהם של רשתות חברתיות שנפגשים לשיחות במועדוני חברים בשר ודם - יש בכך מן האירוניה, אך גם לא מעט מההיגיון. "מועדוני החברים המתרבים לאחרונה גם במציאות וגם בפייסבוק, מעניקים לחברים בהם בראש ובראשונה תחושת שייכות לקבוצה, שהיא צורך קיומי לאדם", אומרת ד"ר דריה מעוז, אנתרופולוגית וסופרת, המרצה במכללה האקדמית הדסה בירושלים. "הצורך בהשתייכות לקבוצה הוא צורך אבולוציוני עוד מהזמן שהקבוצה הגנה על היחיד. השייכות מעניקה משמעות, רוגע, אושר וסיפוק".

 

אין פלא שהמועדונים פופולריים מתמיד: "המועדונים הללו מחליפים קבוצות, תנועות ומוסדות שהעניקו לאנשים בעבר תחושת שייכות כמו דת ומשפחה - שכוחן יורד", טוענת מעוז. "בימינו רבים מהאנשים הם לא דתיים, לא נשואים, עובדים מהבית או לא עובדים במקום מסודר, והקשר שלהם לקהילה ולארגונים שונים, הולך ומתרופף, ומכאן גם נעלמת התמיכה החברתית והקהילתית".

 

בישראל במיוחד, לטענת מעוז, השייכות מתרופפת ככל שהאתוס הקולקטיבי־לאומי, שאפיין את המדינה בתחילת דרכה, נמוג ומוחלף באינדיבידואליזם. "אנשים בישראל היום מחפשים את ההזדהות והשייכות שלהם בתתי־תרבויות - במגזר שלהם, במגדר שלהם, בעיסוק שלהם, כי יש להם פחות עם מה להזדהות ברמה הלאומית. מועדוני החברים מעניקים לחברים בהם הזדמנות לבנות ולחזק את הזהות שלהם על בסיס מעמדי, עדתי, דתי, מגדרי ועוד, ולהתגאות בה".

 

עליונות מעמדית

 

ואם כבר אמרנו מגדר - המועדונים של היום פונים כאמור לשני המינים, אך בחלקם, כמו בבאטרי, הטסטוסטרון מככב. כתגובה לכך, וכחלק בלתי נפרד מהטרנד, התשובה העדכנית למועדוני הג'נטלמנים הנושנים היא לעיתים קרובות מועדוני חברות לנשים בלבד. בהם אפשר למצוא למשל את "דה ווינג", חלל עבודה ומועדון חברות יפהפה בניו־יורק ואת "גרייס בלגרביה" הלונדוני, מועדון יוקרתי לאישה ה"רוחנית, תרבותית ואכפתית שרוצה את המיטב עבור עצמה", כך על פי האתר.

 

בישראל, החלוצה בתחום היא איריס זהר, שהקימה את "ניין רומז" (תשעת החדרים) היפואי ב־2013. הרעיון צמח מאירועים שזהר יזמה, "כשראיתי צורך של נשים במקום אינטימי שלהן, לעשות נטוורקינג במקום שיוכלו ליהנות ממנו כבית", היא אומרת. קהל החברות, העומד כיום על 223 נשים, מורכב בעיקר מנשים עצמאיות, בעלות עסקים ופרילנסריות, ומעט שכירות. למרות שנטוורקינג היא עדיין מילת המפתח, זהר מדגישה כי "זה לא בדיוק משרד, אלא מקום להגיע אליו לעבוד אך גם לקחת אוויר". הנטוורקינג נעשה בעדינות, וזהר משמשת כשדכנית בין הנשים שנכון להן להכיר. "בין שמישהי מחפשת יועצת פיננסית או בין שהיא מחפשת משפיענית ברשתות החברתיות, אני יודעת לעשות חיבורים מדויקים", היא אומרת. "נשים קודם כל מתחברות ברמה האישית, וזה מפתח מאוד חכם שפותח הזדמנויות מבלי להסתכל על קורות חיים או פרופיל עסקי".

 

לניין רומז מגיעות נשים בעיקר מפה לאוזן, אך לא קשה לאתר את המועדון. החברות נוהגות לפרסם את שהותן בו באינסטגרם, הן נהנות ממפגשים חברתיים, טיפולי ספא ופינוקים, וחברות קוסמטיקה ומותגי מזון בוטיקיים עושים במקום שימוש להשקות של מוצרים חדשים, שיעניינו אותן.

 

בימים אלה שוקדת זהר על פיתוח מועדון גברים מקביל, שבינתיים מונה 89 חברים, שיאכלס את החלל פעמיים בחודש בערבים. היוזמה הזאת נולדה מדרישה של בני הזוג של החברות וכן משיקול עסקי. "אנשים שוכחים שכשאתה רוצה לייצר תוצאות תכלס, אתה מגיע בסופו של דבר לפגישה עם בן אדם, לוחץ לו את היד, מריח אותו", אומרת זהר, "הרשת האמיתית מתקיימת רק בעולם הפיזי". היא מצידה מציגה את הגברים זה לזה, מקדימה את נוכחותם במילה טובה, מקדמת תהליכים. "הערך של האינטימיות הוא מאוד בולט, זה לא אודיטוריום של 300 איש, אלא 30 איש שממש הופכים למשפחה" .

 

גם זהר רואה במועדון החברים שהקימה קהילה לכל דבר: "בהחלט יש היום רצון להשתייך לבית שנותן סטנדרט מסוים. זה לא עניין של מעמד בהכרח אלא משהו שמגדיר את הבחירות שלך", היא מנסה לדייק. "המכנה המשותף הוא אנשים שהם doers־אלפא, שבוחרים לשדרג לעצמם את השגרה".

 

בהתאם לכך, המחירים של חברות במועדון נעים בדרך כלל בין השפוי למתירני. חברות בניין־רומז עולה 630 שקל בחודש, עם התחייבות לשנה. בבאטרי, הזומם לפתוח עוד סניפים בארה"ב, צריכים להיפרד מכ־200 דולר לחודש. החברות באסמבלי, גם היא עם התחייבות לשנה, עולה 250 דולר לחודש, ואילו דמי החברות בסוהו־האוס שווי ערך לשכר דירה של חודש. זהו כמובן חלק מהעניין. "מועדון חברים מעודד בקרב החברים בו את תחושת העליונות המעמדית", אומרת מעוז. "מועדונים גם מעניקים לחברים בהם תחושת יוקרה ומחזקים את תחושת האקסקלוסיביות מעצם כך שהם נקראים מועדון סגור ומתנהלים כך".

 

מולי גודסון, שמקיפה במבטה את חלל האסמבלי, על שולחנות העץ המגולפים שלו וספות העור היקרות והמזמינות שפזורות בו, סבורה שהאקסקלוסיביות היא תוצר נלווה - העיקר שיש מקום שמתחשק להגיע אליו כל יום. "רצינו שהחלל יעורר אותך לנשום בהקלה, גישה של 'הגעתי, אני עושה משהו טוב בשביל עצמי'", היא מסבירה. "המציאות הופכת כל כך בלתי נסבלת לפעמים, שפשוט חייבים מקום כזה".

 

גם אסקפיזם, גם תחושת שייכות, וגם, במאמר מוסגר, ארומת יוקרה שתעטוף את הפרסונה שלכם - אפילו גראוצ'ו מרקס היה מוציא את פנקס הצ'קים ומחתים כניסה. •