בפעם הראשונה נמכרה הדירה בינואר 2013. אבל הרוכשים ככל הנראה לא קידמו את ביצוע העסקה לשביעות רצונו של המוכר, ובאוקטובר אותה שנה הוא שלח להם הודעה על ביטול הסכם המכר. כבר למחרת הוא חתם על הסכם חדש שבמסגרתו מכר את הדירה לאחיין שלו ולאשתו, ואלה עברו לגור בה.
הרוכשים המאוכזבים החלו הליך בוררות, שהסתיים בפסק בורר שאושר בבית משפט בספטמבר 2015, ובו נקבע כי בעל הדירה לא היה רשאי לבטל את העסקה איתם. בעקבות זאת הוגשה תביעה לסילוק האחיין ואשתו מהדירה.
בפברואר 2016 הוקפאו הדיונים בתביעת הסילוק עקב תביעה שהגישו האחיין ואשתו לבית המשפט המחוזי, שבמסגרתה ביקשו להצהיר עליהם כבעלים החוקיים של הדירה.
השניים טענו שהעסקה בין הדוד לבין הרוכשים הראשונים בוטלה כדין משום שהם לא מילאו אחר התחייבותם, כך שהסכם המכר שלהם גובר.
אולם השופט רפאל יעקובי דחה אותם וקבע האחיין, אשתו והדוד פעלו "באורח בעייתי ביותר" כדי לטרפד את העסקה הראשונה, וביצעו מהלכים פסולים תוך ניצול הקשרים המשפחתיים ביניהם. לדבריו מדובר היה ב"פעולות החורגות מכל מהלך עניינים תקין".
בהמשך התייחס השופט התייחס למכתב הביטול שנשלח לרוכשים וציין כי לא ניתנה להם הזדמנות ראויה להגיב עליו. על המוכר היה לחכות לפחות 15 ימים לפני שהחליט להתקשר בעסקה חדשה עם התובעים, ומאחר שלא עשה זאת - נקבע שהיא חסרת תוקף.
לפיכך נקבע כי לא ניתן לאכוף את הסכם המכר שנחתם מול האחיין ואשתו, כך שהעסקה הראשונה נותרה בעינה.
לנוכח הממצאים שנקבעו בפסק הדין הם חויבו לשלם לרוכשים הראשונים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 50 אלף שקל.