הכנפיים של טולי

בקיץ הקרוב תעשה רס"ן טולי היסטוריה כשתקבל דרגת סא"ל ותהפוך למפקדת הטייסת הראשונה בצה"ל. בראיון ראשון מאז הסערה הציבורית שעורר מינויה, מדברים היא וחבריה לטייסת על העבודה 24/7, על הסיפוק, על החשש ליפול בשבי ועל התרסקות ה־F-16 בחודש שעבר. וגם: למה אין באמת סיבה לשאול דווקא את טולי איך היא מסתדרת כשהילדות חולות. "אני פמיניסטית ואני יודעת שיש הרבה מאוד תפקידים שבנות יכולות למלא, ובהצלחה רבה", היא אומרת. "רק צריך לתת לזה לקרות"

רב־סרן טולי, 35, לא נולדה עם כנפיים על החזה. לא צמחה במשפחה שמגדלת דורות של טייסים. זה גם לא היה חלום חייה, וממילא היא לא הלכה לגדנ"ע אוויר ולא הייתה פריקית של טיסנים. זה קרה, אפשר לומר, כמעט במקרה. אבל כשהגיעה לקורס טיס, היא כבר לא ויתרה. בינואר השנה, לצד תרועות המברכים, גם נפלה שלא בטובתה לתוך סערה ציבורית גדולה כשמפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, החליט להעלותה לדרגת סגן־אלוף, ולמנות אותה לתפקיד מפקדת טייסת תעופה — הראשונה בתולדות צה"ל. את המינוי הזה, אומרים חברים בחיל, היא הרוויחה ביושר. בלי קיצורי דרך ובלי הנחות. שום הנחות גם אם היא נשואה ואמא לשתי בנות.

 

אבל היה מי שהתרגז. הסערה שעוררה ההודעה על המינוי חצתה את הארץ לשניים: מצד אחד המברכים, ומנגד — אלה שיצאו מכליהם מרוב כעס. הראשונים לבקר היו רבנים מהזרם היותר קיצוני שבציונות הדתית. הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, קרא לפיטורי הרמטכ"ל גדי איזנקוט, המוביל, כך אמר, "אג'נדה פמיניסטית מוטרפת". ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי הנפיק תובנות קיומיות ואמר ש"לכל אחד מהמינים יש טבע פיזיולוגי, אופי וכישורים, וכך גם תפקידים שמתאימים להם", והוסיף כי "הניסיון לטשטש ולהתכחש לעובדת היסוד הכל כך בסיסית הוא בעיניי בעיקר מצחיק". רק שזה לא באמת הצחיק אותו, ולא את הרב שלמה אבינר מבית־אל, שקרא לצעירים דתיים שלא להתגייס.

 

גם את טולי זה לא הצחיק. "אני לא רוצה להיכנס לוויכוחים האלה או למשמעויות הפוליטיות שלהם", היא אומרת. "אני רק אגיד שהייתי שמחה אם לא הייתי מגיעה לכותרות בהקשר הזה. אבל אני גם פמיניסטית ואני יודעת שיש הרבה מאוד תפקידים שבנות יכולות למלא, ובהצלחה רבה. רק צריך לתת לזה לקרות. בשורה התחתונה מה שנגע לליבי ושימח אותי זה ש־300 תיכוניסטיות כתבו שאני מעניקה להן השראה. זה היה שווה הכל".

 

בדיוק מה שרציתי

 

היא נולדה במרכז, במקום יפה ושקט ומוקף ירק, ילדת טבע שרצתה להיות וטרינרית. ב־2001 התגייסה לצה"ל, שימשה מדריכת חי"ר בקורס מ"כים, עשתה קורס קצינים, ובסוף שירות החובה, החליטה להישאר בצבא. "היה לי טוב במערכת הצבאית", היא אומרת היום, "חשבתי שזה מתאים לי". אחד התפקידים שהציעו לה היה בבית הספר לטיסה בחצרים, "והחיים הפתיעו אותי". היא הגיעה לראיון, ושם, על הדרך, שמעה שאם היא רוצה, היא יכולה להתנדב לקורס טיס. "אמרתי, אוקיי, אני הולכת על זה. מקסימום אטוס כמה פעמים ואם זה לא יצליח אגיד יפה תודה ושלום, ואסע עם החברים שלי לטיול בדרום אמריקה", היא מחייכת. אבל כשהתחילה, ידעה שהיא חייבת לסיים את הקורס. "הייתי חדורה במוטיבציה ענקית".

 

כשנה לאחר תחילת הקורס הוצבה במגמת מסוקים, וחודשיים לפני סיומו הוסבה לתובלה ("במבט לאחור יכול להיות שהיו צריכים לעשות את זה מוקדם יותר"), ועמדה עם שאר הבוגרים על הרחבה הגדולה, תחת מטס הכבוד שחיל האוויר מעלה בסיום כל מחזור, והעיפה את הכובע לשמיים שלרגע נזרעו בכתמים כחולים.

 

ב־2007 שובצה בטייסת המודיעין 135, טייסת "מלכי האוויר". 11 שנים אחר כך, ואחרי שמילאה שורת תפקידים, כולל סגנית מפקד טייסת, חיכתה שם לשמוע מה הוחלט בעניינה: אם היא אכן הולכת להיות זו שתשבור את המחסום ותקבל את התפקיד שאף אישה לא מילאה לפניה. "בחיל האוויר התהליכים מאוד מובנים ומאוד שקופים. מינויים לא נופלים עליך מהשמיים. אנשים יודעים מהם התפקידים הפתוחים בפניהם, יודעים מתי מתקיימים דיוני שיבוצים ומתי תתקבל ההחלטה. אני התמודדתי, לצד מועמדים אחרים, לשני תפקידים: האחד הוא תפקיד מסווג שאני לא יכולה להתייחס אליו, והתפקיד השני, שאותו רציתי — מפקדת הטייסת הזו. למרות שמדובר בהליך סדור וברור, הוא תמיד מלווה בהתרגשות גדולה ובמתח. חיכיתי בבסיס, ידעתי, פחות או יותר, מתי הדיון אמור להסתיים, אבל ברגע שנפלה ההחלטה, עוד לפני שהדיון נגמר, המפקד שלי חסך לי ויצא מהחדר לדקה. הוא התקשר, אמר: התפקיד שלך וסגר. לקחתי אוויר והתקשרתי לבעלי. קיבלתי, אמרתי לו, קיבלתי בדיוק מה שרציתי".

 

"היה ברור לי שזה לא עוד תפקיד בטייסת. אני חושבת שהדבר הכי משמעותי בעיניי זו ההזדמנות שהצבא נתן לי לא רק למלא תפקיד חשוב, אלא גם למלא תפקיד שמאפשר לי לגעת באנשים, להשפיע עליהם, להוביל. החוויות הכי טובות שלי בשירות הצבאי נוגעות לאנשים ששירתו תחתיי ושהצלחתי לגרום להם לסיים את השירות בתחושה שהם לא רק קיבלו מהצבא, הם גם תרמו לו. ובתפקיד החדש תהיה לי הזדמנות לעשות את זה ובקנה מידה הרבה יותר גדול".

 

וכך, בקיץ הקרוב, טולי תקבל דרגת סגן־אלוף ותיכנס לתפקיד החדש. "מפקדת טייסת תעופה היא למעשה סגנית של מפקד הבסיס", אומר אלוף־משנה א', 45, מפקד בסיס חיל האוויר בשדה דב, שב־2019 עתיד, על פי החלטת הממשלה, לעבור גם הוא לחצור. "היא אחראית למערך האימונים בבסיס, להפעלת כוחות הכיבוי, לתפקוד מגדל הפיקוח, למערך ההגנה של הבסיס ולהבטחת המידע, שכולם קריטיים בשעת חירום. היא צריכה לדאוג שהבסיס כולו ערוך ומוכן ללחימה, שכל אחד מהמשרתים בו יודע בדיוק מה תפקידו בשעת חירום ואיך למלא אותו הכי טוב שאפשר, וכן לדאוג שהבסיס יודע להתנהל מנטלית במצב של מתקפה, כשטילים עפים מכל עבר. אחד התפקידים היותר חשובים שמפקדת טייסת תעופה צריכה להתמודד איתם הוא לשמר את מה שאנחנו מגדירים 'רציפות הפעולה'. זה אתגר שכל חיל האוויר מתמודד איתו היום, נוכח ההבנה שבמלחמה הבאה בסיסי חיל האוויר, ובסיסים צבאיים בכלל, יהיו המטרות הראשונות שהצד השני יטווח. זה אומר שאנחנו צריכים להבטיח שגם במצב הזה אפשר יהיה לשמר את היכולת המבצעית שלנו. להבטיח פיזור נכון של כלי הטיס, למצוא תחליף מהיר ואפקטיבי למִפקדות שייפגעו, לייצר אלטרנטיבה למסלולים שייפגעו. החיל מבצע שורה ארוכה מאוד של תרגולים בהקשר הזה. החל מפגיעה ושיתוק של מערך התקשורת, ניתוק חשמל והוצאה מכלל פעולה של מתקנים חיוניים. זה תחום מורכב, קריטי ובעל משמעות אדירה שטולי, כמפקדת טייסת תעופה בבסיס גדול, תצטרך למצוא לו את התשובות הטובות ביותר שאפשר לתת. ואם את שואלת אותי, ואני מכיר היטב את טולי, היא האדם הנכון במקום הנכון".

 

המקום שבו הכל התחיל

 

מבעד לחלון לשכתו של אל"מ א' מציצים גגות משולשים של שני מבנים מאורכים. "במקום הזה", הוא אומר בגאווה שאי־אפשר להחמיץ, "נולד חיל האוויר הישראלי. הבריטים כבר פינו את הבסיס, דוד בן־גוריון אמר, תקימו לי חיל אוויר, וטייסת 100, אחת משתי טייסות המודיעין המבצעיות של החיל, הייתה הראשונה שהוקמה, בדיוק שם. 20 יום מאוחר יותר, כשפרצה מלחמת העצמאות, היא כבר הייתה באוויר, ונכון להיום זו הטייסת עם הכי הרבה צל"שים, גם אם את רובם קיבלה בעשורים הראשונים לקום המדינה".

 

ב־1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים ובמסגרת ההיערכות החדשה של החיל, פוצלה הטייסת לשתיים, והוקמה טייסת 135. ב־1986 היא קלטה את מטוסי הקוקייה, שבמשך עשור נותרו חסויים. "נכון להיום", אומר אל"מ א', "זו הטייסת הכי גדולה בחיל, עם הכי הרבה מטוסים, היחידה שמפעילה שלושה סוגים שונים, ועם הכי הרבה שעות טיסה מבצעיות, כמה אלפי שעות בשנה. השנייה בגודלה בחיל היא טייסת האחות  – טייסת 100, הגמל המעופף'".

 

א' התגייס ב־1991, שירת ב־135 והיה סגן מפקד הטייסת כשהחליט לעזוב את הצבא. הוא למד הנדסת חשמל, עבד באלביט, היה שותף בפרויקט שממנו צמחה כוונת הקסדה של טייסי החמקן ("פרויקט הנדסי מזהיר שאי־אפשר להרחיב בו") וב־2003 חזר לצבא, לטייסות המודיעין, "החלטה שלשנייה לא הצטערתי עליה כי אני מאמין שזה המקום שבו לא רק שומרים על ביטחונה של מדינת ישראל, אלא תורמים גם לחוסנה החברתי", הוא אומר, "המקום היחיד שבו כל אחד מקבל סיכוי הוגן למצות את כישוריו ולהתקדם, שובר המחיצות אולי היחיד שיש היום בישראל המקוטבת". הוא השתתף בטיסות מבצעיות במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה", מילא תפקיד באגף התכנון, וב־2015 קיבל את הפיקוד על הבסיס. בקרוב הוא עתיד לסיים את התפקיד, לקבל דרגת תת־אלוף ולהתמנות לראש להק מודיעין של החיל.

 

בהאנגר שממול למפקדה של א' עומדים בשורה מסודרת מטוסי הטייסת: "צופית", שמגיעה באפור ונצבעת מיד ללבן "ולכן נראית מטוס אזרחי קל לכל עניין, גם כשהיא באוויר, גם כשהיא נוחתת בשדות תעופה זרים", שיודעת למלא שורה של משימות, עם ציוד שמתחלף בהתאם, שני טייסים בקוקפיט, ומקום למספר גדול של מפעילי ציוד מאחור — "סיירים", כפי שקוראים להם בטייסת, שאחראים לתפעל את המערכות הממוחשבות במטוס, לזהות את היעדים ולטפל בפענוח ראשוני של התמונות. "חופית", עם טייס אחד וארבעה מפעילים, מצוידת במצלמה עם עדשה מדהימה באורכה. בחיל אומרים עליה שהיא "מטוס שכל סבתא יכולה להטיס", כשבפועל זה לא כל כך פשוט, בהתחשב בהתאמות שעברה בישראל, שכוללות בין השאר את החלפת החלונות הקמורים בחלונות ישרים, כדי להיטיב את איכות התמונות המתקבלות. והאחרונה ברשימה, הוותיקה בחבורה, ה"קוקייה", שכאמור, עצם קיומה ובוודאי המשימות שביצעה, נשמרו בסוד במשך תקופה ארוכה, ועל פי א', "הכניסה את הטייסת לעידן חדש".

 

שלושה סוגי מטוסים המסוגלים לשהות שעות ארוכות באוויר, לגהץ את השמיים הלוך ושוב. "סנסורים התלויים באוויר, מצוידים בטכנולוגיות מהמתקדמות בעולם, העיניים והאוזניים של הצבא שחיל האוויר אמנם מפעיל", אומר עליהם א', "אבל הנתונים הנאספים מועברים לכל צה"ל, לעיתים קרובות בזמן אמת. וכשאני אומר 'זמן אמת', זה גם יכול להיות בתוך שניות". אחת מהמערכות האלו היא "מגדל אש", אמצעי תצפית אסטרטגי המותקן על המטוס ומאפשר תצפית לטווח של עשרות קילומטרים. מערכת שיוצרה בארץ, שמפתחיה זכו בפרס ביטחון ישראל, והיא יודעת לספק תמונה רחבה וממוקדת, לאתר, על פי הפרסומים, אדם מעשן סיגריה ממרחק עצום.

 

במבצע ליטני, ב־1978, ביצעה הטייסת 88 גיחות מודיעין. במבצע "עופרת יצוקה", 30 שנה אחרי, כבר ביצעה יותר מ־500 גיחות כאלה ורשמה לזכותה שיא של 2,259 שעות טיסה רצופות. "זו טייסת שמטוסיה עובדים מסביב לשעון, 24/7 בכל הגזרות, בצפון, בדרום וגם בשטחי איו"ש, ואם צריך גם חוצים את הגבול", אומר א', "שמספקים נתונים המשרתים את בנק המטרות של חיל האוויר, שמתעדים באופן רציף את תמונת המצב בשטחי העימות — תמונה מדויקת של מה שקורה על הקרקע, שבניגוד לעבר, יכולה להשתנות בטווחים של יום. פועלים באזור שבו שחקנים רבים מחזיקים גפרור בכיס, מזרח תיכון שהוא 50 גוונים של שחור, והאתגר שלנו הוא לזהות אותם לפני שהם מדליקים אותו, לתת בהם סימנים, ובמקביל, ללוות בזמן אמת פעילות המתבצעת על הקרקע, לדבר ישירות עם החילות הירוקים, ואם צריך עד רמת המפקד הישיר בשטח".

 

כך למשל מתאר א' את שיתוף הפעולה במהלך מבצע "צוק איתן". כוח צנחנים דיווח בעיצומו של קרב לטייס 135 שליווה את פעילותם, "אנחנו נמצאים בקומה השנייה". בקומה השלישית, אמרו לו, יש מחבלים שבכל רגע יכולים להרוג אותנו, תדאג ש"זוק" — סוג של תחמושת — יעבור דרך החלון. הטייס, שהתמקם מעליהם, זיהה את המחבלים ועידכן את הצנחנים. חיסלתם אותם? הם שאלו, והטייס השיב, הם עלו לגג, יורדים עכשיו בצידו השני של הבניין. הוא המשיך לעקוב אחריהם, דיווח לקמ"ן היחידה וסיפק נ"צ מדויק לכוחות אחרים שחיסלו אותם.

 

"אנחנו לא נושאים פצצות על כנפי המטוס", אומר א', "ולא יודעים להשחיל אותן דרך החלון. אבל הטייס יודע לשאוב את הפיקוד ברגע המתאים ולהעביר את המידע הרלוונטי למי שכן יודע לעשות את זה".

 

שיתוף הפעולה הזה התחיל כבר במבצע "שובו אחים", כשמטוסי הטייסת ליוו את הכוחות שהתפרסו בגדה במסגרת החיפושים אחר שלושת הנערים החטופים — צמודים, בחלק מהזמן, לאנשי יחידות העילית שלדג, 669 ואחרים. הם עקבו אחר תנועות חשודים, ביצעו תצפיות על בתים קודם לכניסת הכוחות, עקבו אחר מכוניות שסומנו להם. "אלו מטוסים שיודעים לפעול בכל שעה משעות היממה", אומר א', "ביום ובלילה, ובכל מזג אוויר".

 

ב"צוק איתן", כבר עבדו מסביב לשעון. ליוו את ההתקפות שביצעו מטוסי הקרב, אישרו את המטרות רגע לפני התקיפה, וידאו, ככל שניתן, שלא תהיה פגיעה בחפים מפשע, דיווחו על התוצאות בזמן אמת. חיפשו חוליות של משגרי הטילים, סיפקו תמונות עדכניות של שדה הקרב והיו מעורבים גם באיתור מחבלים שניסו לחדור דרך הים.

 

עד אדי הדלק האחרונים

 

טולי, שלא כמו כל אנשי הטייסת, כשירה היום לשמש קברניטה בכל שלושת סוגי המטוסים שהטייסת מפעילה, צופית, חופית וקוקייה. "במלחמת לבנון השנייה הייתי עדיין בקורס טיס", היא אומרת, "ועשיתי מה שעשו כל חניכי הקורס: הטענו פצצות של פליירים שחיל האוויר פיזר מעל דרום לבנון. במבצע 'עופרת יצוקה', ביצעתי טיסות מבצעיות בפעם הראשונה וב'צוק איתן' זה כבר היה סיפור אחר. יותר מחודשיים של פעילות רצופה, גם ביום וגם בלילה, מסביב לשעון. לעיתים קרובות הגעתי לבסיס בעשר בלילה, עברתי את התדרוך שיכול לקחת גם שעה, יצאתי לטיסה, ארבע־חמש שעות באוויר, חזרה לבסיס, תחקור, שזה עוד שעה, ואז נסיעה הביתה, כמה שעות שינה, ושוב חזרה לבסיס, תדרוך, טיסה, תחקור, כמה שעות שינה, וחוזר חלילה. היו מקרים שבהם עליתי לטיסה ועל פי התדרוך הייתי אמורה לשהות באוויר ארבע שעות, רק שאז השתנו הנסיבות, ונשארתי שש שעות וחצי, עד אדי הדלק האחרונים.

 

"הסיפוק הגדול היה בידיעה שאנחנו העיניים והאוזניים של הכוחות שעל הקרקע, שאנחנו מעניקים להם לא רק מעטפת ביטחון, אלא גם תחושה של ביטחון. רגע מרגש במיוחד היה כשאחד המג"דים של הירוקים שנלחמו שם טרח והגיע אלינו לטייסת אחרי שהמבצע נגמר, כדי לומר לנו ואני מצטטת: 'כשאתם בשמיים, אנחנו על הקרקע מרגישים בטוחים יותר'".

 

"יכול להיות שהפעם הראשונה שהבנתי ממש מה זה אומר", אומר ר', 33, סגן מפקד הטייסת, "הייתה כשבאחת הגיחות במהלך המבצע, ישב במטוס מילואימניק, איש מודיעין, שהבן שלו נלחם למטה. זה בא לידי ביטוי גם בהחלטות שאנחנו מקבלים ברגע שמתברר שיש תקלה לא צפויה במטוס, ותקלות כאלו היו ויהיו גם בשגרה וגם במלחמה. ההבדל הוא שכשיש תקלות באימונים, חוזרים מיד לבסיס. במלחמה חושבים פעמיים אם זה מצדיק נחיתה מיידית או שאנחנו יכולים להתמודד. מניסיון, במצבים כאלה איש לא מיהר להסתובב לאחור ולשוב לבסיס גם כשהתגלו תקלות".

 

"אנחנו פועלים בזירה הצפונית, שמחייבת שילוב מתמיד של אש ומודיעין", מוסיף סא"ל ע', 38, מפקד טייסת 135, "זירה דינמית שבה המודיעין משתנה כל הזמן ומודיעין של היום יכול להיות לא רלוונטי למחרת". אבל הם גם ממשיכים ופועלים בשטחים והוזנקו לאוויר, למשל, בעקבות רצח הרב רזיאל שבח. או במילותיו של ע': "אם השב"כ יגיד לנו באיזה עיר נמצא החשוד, אנחנו נגיד לו באיזה בית הוא מסתתר".

 

"בניגוד לטייסות אחרות", הוא אומר, "80 אחוז מהפעילות של הטייסת היא מבצעית. וזו פעילות באזורים שבהם רמת החיכוך היא גבוהה מאוד, ובמוֹד של מב"מ – מערכה בין מלחמות. וכמו שאנחנו לומדים ומשתפרים כל הזמן, גם הצד השני יודע לעשות את זה, ולעשות את זה טוב. המטרה היא להיות תמיד כמה צעדים לפניהם וכל אותו הזמן לשמור למזער את הסיכונים ואת הסיכוי לטעות".

 

אמרתם קודם שטעויות תמיד יהיו.

 

"אנשים ברחוב יכולים לשאול את עצמם איך קרתה למשל נפילת ה־16־F בעקבות הפעולה בצפון ואולי גם לבקר את התנהלות הטייסים, אבל מי שמכיר את הנסיבות יודע שבפעילות מבצעית אין עשר דקות, כמו בסופר, כדי להתלבט מה לבחור. זו החלטה שצריכה להתקבל בתוך שניות. וכשצריך לקבל החלטה בתוך שניות קורה שגם טייסים מיומנים יטעו. זה לא אומר דבר על יכולתו של החיל או על כישוריהם של הטייסים. אנחנו פועלים באזור שמאז 2016 הוא רווי טילים, ומה שנכון לגבי טייסי קרב, נכון גם לנו. לשמור על חופש הפעולה, אבל להביא בחשבון את הסיכונים".

 

 

 

"גם בחיל האוויר יודעים שאין לנו כיסא מפלט, וגם אם יש מצנח בחלק האחורי של המטוס, ברגע האמת אף אחד מהטייסים לא יעזוב את ההגאים וירוץ אחורה לשים אותו על הגב", אומרת רס"ן טולי, "אבל שיטת העבודה של החיל היא כזו שלפני שאנחנו ממריאים יש מי שעושה את המקסימום כדי להבטיח שנחזור הביתה בשלום".

 

ועדיין במלחמה יש סיטואציות מורכבות, לא צפויות.

 

"זה נכון, אבל זה נכון לכל מי שנלחם, באוויר או על הקרקע. אז אם את שואלת אם אני חוששת, אז כן, התשובה היא שאני חוששת ואני מוטרדת כמו כל אחד, וזה טבעי. אבל זה לא דבר שימנע ממני או מהאחרים בטייסת לבצע את המשימות שמוטלות עלינו".

 

יש לך שתי ילדות קטנות בבית. בעל שהוא בעצמו בקבע, איש חיל אוויר.

 

"ילדים בבית? גם לר' יש ילדים בבית, גם לע' יש ילדים בבית וגם לא' יש ילדים בבית. לחלק גדול מהאנשים פה יש ילדים בבית. אני לא יוצאת דופן".

 

ומה אם תיפלי בשבי?

 

"גם גברים נופלים בשבי. את יודעת שלנשים מתייחסים יותר רע בשבי? אני, למשל, לא יודעת שזה כך. אני כן יודעת שיש מקרים שזה הפוך. אז אומרים לי, ומה עם אונס בשבי? אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל אנחנו יודעים שגם גברים עוברים דברים קשים מאוד בשבי, וגם בהקשר הזה אני לא יוצאת דופן. מה שמפחיד אותי, מפחיד גם אותם, וכולנו יודעים להתמודד עם הפחד הזה".

 

ובכל זאת, יש רק שתי בנות בטייסת. עושים לכן הנחות?

 

"עושים לי הנחות? תשאלי את ע' או את ר', המפקדים הישירים שלי".

 

ר', אתה עושה לה הנחות?

 

"ממש לא. היא מעולם לא ביקשה הנחות ואנחנו לא עושים הנחות".

 

"אם לא היה לה קוקו", אומר ע', "מבחינתי היא הייתה עוד לוחם מן השורה".

 

לוחם שגם נכנס להיריון, לוקח חופשת לידה.

 

"נכון, וזה בסדר גמור והחיל יודע להתחשב ולהתמודד עם זה ועושה מה שנכון שיעשה כל ארגון שמכבד את עצמו".

 

טולי: "נכון שהייתי פעמיים בהיריון, שלקחתי חופשת לידה. גם נכון שאחרי הלידה הראשונה הייתי בלחץ גדול, אבל אחרי הלידה השנייה הבנתי ששום דבר לא בורח. ונכון שעכשיו יש לי שתי בנות קטנות בבית, אבל יש כאן טייס שיש לו שישה ילדים בבית, ויש טייסים שיש להם שלושה וארבעה ילדים. אז מה ההבדל? או ששואלים אותי, מה את עושה כשלבנות שלך יש חום גבוה והן צריכות להישאר בבית, ואני אומרת שאני עושה בדיוק מה שעושים א' או ע' או ר' או האחרים, כשלילדים שלהם יש חום גבוה".

 

למה בעידן שבו מטוסים ללא טייס פועלים בהצלחה גדולה, צריך עדיין את טייסת 135, אני שואלת את אל"מ א'. "יכול מאוד להיות שזה אכן יקרה, שלא יצטרכו את הטייסת", הוא אומר, "אבל לא מחר וגם לא מחרתיים. מה יהיה בעוד עשור או שניים? זה כבר עניין אחר. בינתיים הכלים האלה לא יודעים להחליף את מטוסי המודיעין שאנחנו מטיסים. היתרון שלנו הוא ביכולת לשאת ציוד במשקלים הרבה יותר גדולים, שגם מסוגלים לתת תמונה הרבה יותר רחבה של מה שקורה למטה. זו פלטפורמה הרבה יותר חסונה ועמידה מהמל"ט, ואי־אפשר להשוות את יכולתו של הטייס בשטח לקרוא את תמונת המצב ולהגיב במהירות. יש אירועים כאוטיים שבהם הראשון להבין מה קורה, איפה נמצאים הכוחות שלנו וכוחות האויב, להבדיל ביניהם ולקחת את הפיקוד, לפחות בדקות הראשונות, להכווין את הארטילריה ולהעביר אחורה את הנתונים המדויקים — זה טייס החופית, הצופית או הקוקייה שנמצא שם".

 

אמא רב־אלוף

 

את סגן־אלוף צ', הכירה טולי ב־2007. הוא היה אז רב־סרן, מפקד טייסת נווטי תובלה ומכוננים — שהם אנשי צוות בוגרי קורס טיס האחראים לביצוע הפעולה במטוסי תובלה המשמשים לתדלוק אווירי. הם נפגשו במסיבת סיום הקורס שלה, "ויצא שדיברנו קצת", היא אומרת. ה"קצת" הזה הוליד שלוש שנות חברות, נישואים ושתי בנות. כששואלים אותה אם בן זוג באותו מקצוע זה יתרון, היא עונה שכן. "זה מקל על כל אחד משניהם להבין מה עובר על השני, לא צריך להרחיב בהסברים". צ', אגב, לא לגמרי בטוח. לא תמיד, כשהוא חוזר הביתה, מתחשק לו להמשיך ולדבר על העבודה של שניהם.

 

את הבנות זה לא ממש מטריד. כשצ' קיבל דרגת סא"ל, טולי לימדה את הבת הגדולה לומר מה הדרגה של אבא. כשהקטנה שאלה מה הדרגה של אמא, טולי, עדיין רס"ן, לימדה אותה לומר "רב־אלוף". וככה זה נשאר עד היום, אני שואלת אותה. "כן", היא אומרת, העובדה שהיא אמורה לקבל דרגת סגן־אלוף, לא תבלבל את הקטנה. "בשבילה אמא הייתה והיא נשארת רב־אלוף".

 

האם באמת צפוי שינוי בהרכב האוכלוסייה בקורס טיס בעקבות המינוי החדש? לא בטוח. הנתונים מלמדים ש־20 שנה אחרי שאישה ראשונה נכנסה לקורס טיס, המספרים נותרו נמוכים, נמוכים מאוד אפילו, והם נעים בממוצע סביב שתיים עד ארבע נשים שמגיעות לקו הסיום. בודדות מגיעות למגמת קרב. אל"מ א' אומר שזה משתנה בתקופה האחרונה, שאם עד לפני תקופה קצרה חיל האוויר לא פתח את האפשרות לכולן אלא בחר מבין המתגייסות כאלף בנות שנראו לו מתאימות בכל מחזור, היום כל אחת יכולה להגיע לגיבוש. ע', מפקד הטייסת, אומר שהוא לא רואה הבדל בין בנות ובנים שסיימו את הקורס, שהם מביאים איתם אותן יכולות.

 

יכול להיות שהצבא הגביל את ההצטרפות לקורס בשל המחלוקת הציבורית?

 

"אין מצב. הצבא בכלל וחיל האוויר בפרט, פתחו את השורות לגמרי. עכשיו זה תלוי בבנות. הן צריכות לרצות. לדעת שזה אכן מסלול תובעני וקשה, אבל חיל האוויר עושה מאמץ גדול לאפשר את שילובן".

 

טולי: "אני חושבת שבנות, וגם אני חטאתי בכך, לוקחות צעד אחורה כשהאפשרות הזו עולה. מפקפקות ביכולת שלהן, לא מספיק מאמינות בעצמן. וכשנשים לא מאמינות ביכולת שלהן, זה גם פוגע במוטיבציה. אני יכולה לומר שברגע שהן כבר מגיעות לרחבת הגיבוש, הסיכוי שלהן שווה לזה של הגברים".

 

טוענים ששילוב הנשים הביא להורדה בדרישות, לפגיעה בסרגל המאמצים.

 

"קודם כל בתהליך המיון אין שינוי בסרגל המאמצים, מה גם שבקורס טיס, הדרישה לעמוד באתגר הפיזי היא לא צורך מבצעי ולא חלק מהאילוצים שהמשימות מכתיבות, כמו ביחידות קרביות, למשל, אלא חלק מתהליך המיון. לבדוק את יכולתם המנטלית של החניכים להתמודד עם קשיים. חניכים בקורס טיס לא צריכים לדעת לרוץ עם 40 קילו על הגב. ובכל מקרה סרגל המאמצים מותאם אישית. יש הבדל בין מה שמעמיסים על גבו של חייל ששוקל 60 קילו ומה מעמיסים על חייל ששוקל 80 קילו".

 

את חושבת שהחברה הישראלית תומכת דיה בנשים שנענות לאתגר?

 

"לא מספיק. אני חושבת שצריך לעודד את הבנות הרבה יותר, וזה המסר שלי להן, אבל גם לבנים. כשאני מופיעה בפני תיכוניסטים ומספרת על המסלול שעברתי, ואני עושה את זה לא מעט, אני לא אומרת להם בסוף השיחה, כלקח: לכו לקורס טיס. אני אומרת להם ולהן, אל תוותרו. תעשו את השירות הצבאי שלכם הכי טוב שאתם יכולים. לא רק הצבא ירוויח מזה, גם אתם".   

 

מגיעות אלייך בנות שמתלבטות אם לבחור במסלול הזה, שמתייעצות איתך?

 

"כן. בעיקר בנות. בנים בדרך כלל מכירים טוב יותר את הנושא, ויש להם חברים שכבר נמצאים בקורס או סיימו אותו ומשרתים בחיל שהם יכולים להתייעץ איתם. לבנות יש הרבה פחות עם מי להתייעץ, אז הן מגיעות אליי".

 

ומה את אומרת להן?

 

"מה שאני אומרת גם בשיחות עם קבוצות תלמידים. כמו שאמרתי לך, אל תוותרו לעצמכן, לכו הכי רחוק שאתן יכולות".

 

הכי רחוק והכי גבוה?

 

"כן, גם הכי גבוה".

 

אל"מ א': "זה נכון שטולי הולכת להיות מפקדת טייסת ראשונה, אבל היא לא תהיה האחרונה, יש כבר בצנרת סגניות של מפקדי טייסות שמועמדות לקידום. העובדה שהחיל יכול לפתוח היום את הדלתות, לקלוט ולקדם עוד נשים, היא טובה לחיל וטובה לבנות".

 

ותודה לסבא

 

חדר המבצעים בטייסת חף מקישוטים. שולחנות עבודה, מחשבים, מפות על הקירות. בחדר התדרוכים הסמוך אליו אין כיסאות. כולם עומדים מסביב לשולחן מוגבה. גם שם, הקירות ריקים. שום דבר נוסף על מה שהכרחי וחיוני.

 

את המסדרונות, הצבועים בצהוב רך, חוצים אנשי הטייסת, חלקם בסרבלים, לפני או אחרי טיסה, חלקם כבר על אזרחי, בדרך הביתה. במקרר שבמטבח, כלים חד־פעמיים ובתוכם סלטים מוכנים, סנדוויצ'ים ארוזים, סלסילה עם תפוזים. שום דבר מפנק, שום דבר שמזכיר את הסיפורים של פעם.

 

טולי אורזת את עצמה. אנחנו מסיימות את הראיון סמוך לשעה שמונה בערב. היא בדרך הביתה. יום למחרת היא תגיע בשעות הבוקר לבסיס, תעלה על טיסה. "בניגוד לטייסי קרב, שיודעים ימים מראש איך ייראה סדר היום שלהם, בטייסת הזו, מה שמכתיב את סדר היום זה המשימות", היא אומרת. "יכולים להזעיק אותי בעשר בלילה, בחמש לפנות בוקר, ובאותה מידה אני יכולה למצוא את עצמי בדרך הביתה בתשע בבוקר. אז נכון שקל יותר להתנהל עם לוח זמנים ידוע מראש, אבל אחרי שנים בטייסת, כל אחד מפתח לעצמו מנגנונים במעטפת המשפחתית שמקילים עליו. למשל סבא פעיל במיוחד, שלוקח את הילדות מהגן בהתראה קצרה".

 

הרבה לוגיסטיקה מסביב.

 

"נכון. אבל לא הייתי מחליפה את התפקיד הזה, כטייסת, בשום תפקיד אחר ואני גאה להיות כאן. אם יש תסכולים, הם לא באים מכאן. זה יכול לקרות כשאני באוויר, מחכה שהצד השני יעשה את הדבר הזה שבשבילו עליתי למארב האווירי, ולמטה שקט ואין תזוזה. אבל למדתי לחיות גם עם זה. בסופו של דבר, אני יודעת, זה יקרה ואני אחזור עם התמונה הנכונה, ואין סיפוק גדול מזה". •