התאונה התרחשה באפריל 2014 ושמונה חודשים לאחר מכן הגיש הרוכב את התביעה באמצעות עו"ד אליאן רנסיה. הוא סיפר שהייתה זו "תאונה עצמית" (ללא מעורבות של כלי רכב אחר) שאירעה במהלך נסיעה לביתו, וששבר את רגלו השמאלית בשני מקומות וגובס למשך ארבעה חודשים.
לדבריו, רגלו לא חזרה מאז לתפקוד מלא והוא עדיין סובל מכאבי עזים. בנוסף הוא ביקש לפסוק לו הפסדי שכר על 20 חודשים בגין אובדן כושר עבודה, בין היתר משום שפוטר מעבודתו בגלל היעדרותו. התובע תמך את גרסתו במסמכים מבית חולים שערי צדק בירושלים והעיד את אשתו שסעדה אותו במשך תקופת ההחלמה הארוכה. הוא נבדק על ידי שני מומחים מטעם בית משפט, בתחום הפסיכיאטרי ובתחום האורתופדי, אשר קבעו לו נכות משוקללת קבועה בשיעור של 9.75%.
חברת הביטוח, שיוצגה על ידי עו"ד משה עבדי, לא הסבירה בבית המשפט מדוע היא מתכחשת לתאונה, אך טענה כי גם אם היא אכן אירעה – מדובר בתאונת עבודה משום שהיא התרחשה כשהתובע היה בדרכו חזרה מהעבודה, כך שהאחריות מוטלת על המעסיק שלו (בתגובה ציין התובע שהתאונה התרחשה בדרך מהבית לקניות).
לגבי סוגיית הפיצויים ציינה חברת הביטוח שהנזק של התובע פחות חמור מזה שתיאר, וכי לכל היותר יש לפסוק לו הפסדי שכר בהתאם לחוות דעתו של האורתופד שהקציב לו שלושה חודשי אי-כושר עבודה.
בפסק הדין ציין השופט עמיעד רט שלא ברור לו מדוע חברת הביטוח התכחשה לתאונה, וקיבל את גרסתו של הרוכב באשר לרצף האירועים. על כן גם נקבע שמדובר בתאונת דרכים ולא בתאונת עבודה, וחברת הביטוח היא שצריכה לשלם לתובע.
באשר לפיצוי אימץ השופט את חוות דעתם של המומחים לגבי אחוזי הנכות, אך דחה את קביעת האורתופד לעניין תקופת אובדן כושר העבודה.
לדבריו יש "בעייתיות בעובדה שמומחה בית המשפט קבע אי כושר מלא לתקופה של שלושה חודשים בלבד בעוד הגבס הוסר מרגלו של התובע רק בחלוף ארבעה חודשים". הוא ציין שהמומחה נקלע לכלל טעות בקביעותיו בתחום זה, ולכן העדיף את גרסת התובע שלפיה לא עבד במשך 20 חודשים.
לאחר חישוב יתר רכיבי הנזק - בהם כאב וסבל, הוצאות רפואיות, נסיעות, העזרה שקיבל מאשתו והפחתת התגמולים שקיבל מביטוח לאומי - נפסקו לתובע פיצויים של 209,111 שקל בתוספת החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.