אדם אחרי קוף-אדם: הסרט התיעודי "ג'יין" כמעט מושלם

"ג'יין" הוא מסמך תיעודי מרטיט על אישה יוצאת דופן, שמקבל ציון קצת פחות ממושלם רק מאחר שאינו מצליח, או איננו רוצה, לפצח את שורש האובססיה שהניעה אותה

 

 

 

"רציתי להתקרב אל החיות כמה שרק ניתן, רציתי להיות כמו דוקטור דוליטל. רציתי להיות איתן בלי פחד, רציתי להיות כמו טרזן". כך מסבירה ג'יין גודאל, חוקרת השימפנזים הנודעת, בתחילת הסרט התיעודי "ג'יין" שמגולל את סיפורה המופלא. האדם שאליו היא פונה הוא הבמאי ברט מורגן, שאחראי לסרט אחד שהותיר עליי רושם עז – "הילד נשאר בתמונה" המבריק והמבדר שביים יחד עם ננט בורשטיין – והנה, הוא עושה זאת שוב.


האמת היא שקשה לתאר מישהו ש"ג'יין" לא יותיר עליו רושם עז, והאמת היא שמהוקצעת ככל שתהיה עבודתו של מורגן פה – ומהמם ככל שיהיה הפסקול של פיליפ גלאס – הסיבה העיקרית לכך היא המטמון המדהים שעמד לרשותו של מורגן בעת העשייה: יותר מ-100 שעות של סרטי וידאו שטרם נחשפו עד כה, המתארים את חוויותיה של גודאל הצעירה (היא הייתה בת 26 בלבד כשהגיעה לאפריקה, ועד אז הייתה מזכירה ללא כל ניסיון בתחום) בג'ונגלים של טנזניה, בקרב השימפנזים.

 

במהלך הסרט שזור גם סיפורה האישי של גודאל, שנשזר במפעל חייה – 55 שנות מחקר, תחום התמחות שלפניה לא ידע השקעה שכזאת, מחויבות שכזאת – אובססיה שכזאת. וזו אולי הבעיה היחידה שלי עם הסרט המרהיב הזה, שמפלרטט עם הנושא אך לא ניגש אליו באמת ובתמים: טיפולו המעודן, מלא הכבוד של מורגן, בדרייב המטורף, מאכל-הנשמה שמוביל אנשים כמו גודאל להקדיש את חייהם למען מטרה. התעלותה מעל הזלזול הראשוני שלו זכתה בקהילה האקדמית מתוארת בקווים ברורים, אבל לשורש העניין, מה שגרם לתשוקה הקיצונית הזו שלה למחקר, למזור ולשלווה שהעניקה לה קהילת השימפנזים, מורגן לא ממש מגיע.

ואולי, אי אפשר. אולי, יש דברים שרק סרט עלילתי כמו "גורילות בערפל" – שבהחלט העמיק לחדור לתוך האובססיה שהניעה את חוקרת הגורילות דיאן פוסי, זו שהרגה אותה לבסוף – יכול לעשות. גם כך "ג'יין" נותר סרט תיעודי מרטיט, מלא השראה וכמעט מושלם.

 

הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס".